לאוריסילבה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ טנריף->טנריפה |
מ זוטות |
||
שורה 15:
ה'''לאוריסילבה''' (ב[[פורטוגזית]]: '''Laurissilva''' - "יער הער") הוא סוג [[אנדמיות (מיון עולם הטבע)|אנדמי]] של [[ער|יערות ער]] (עץ דפנה) ([[יער]]ות עשירים ב[[עץ|עצים]] מ[[משפחה (טקסונומיה)|משפחת]] ה[[עריים]]) בעלי [[אקלים סובטרופי גשום]] שנמצאים במספר איים [[מקרונזיה|מקרונזיים]] בצפון [[האוקיינוס האטלנטי]], ובמיוחד ב[[איי מדיירה]], ב[[האיים האזוריים|איים האזוריים]] וב[[האיים הקנריים|איים הקנריים]]. יערות העד האלה, שחלקם נחשבים ל[[יער עננים|יערות עננים]], מהווים שריד יקר של היערות ה[[סובטרופי]]ים של תקופת ה[[פליוקן]].
יערות הלאוריסילבה מכילים עצים
יערות הלאוריסילבה הרחבים ביותר נמצאים באיי מדיירה, שם הם נמצאים בגבהים שבין 300 ל-1,400 מטרים במדרונות הצפוניים, ובגבהים שבין 700 ל-1600 מטרים במדרונות הדרומיים. באיי מדיירה מכסים היערות כ-150 [[קמ"ר]]. באיים הקנריים, לשם השוואה, מכסים היערות כ-60 קמ"ר ב[[טנריפה]], כ-27 קמ"ר ב[[הפארק הלאומי גאראחונאי|פארק הלאומי גאראחונאי]] שבאי [[לה גומרה]], וכן שטחים קטנים באיים [[לה פלמה]] ו[[גראן קנריה]]. באיים האזוריים, חלקים קטנים של יערות לאוריסילבה נשארו באיים [[פיקו (אי)|פיקו]], [[טרסיירה]] ו[[סאו מיגל]].
יערות הלאוריסילבה של מקרונזיה הם שרידים של סוג צמחייה שבעבר (לפני 15 - 40 מיליוני שנים) כיסה חלקים נרחבים ב[[אגן הים התיכון]] ובדרום [[אירופה]] כאשר ה[[אקלים]] באזור היה
יערות הלאוריסילבה במדיירה הוכרזו כ[[אתר מורשת עולמית]] על ידי [[אונסק"ו]] ב-[[1999]]. הסיבות שהביאו להכרתו כאתר מורשת עולמית הן היותו שריד לסוג של יערות ושל [[מערכת אקולוגית|מערכות אקולוגיות]] שהיה נפוץ בעבר אולם כמעט נעלם, וכן ה[[מגוון ביולוגי|מגוון הביולוגי]] העצום ביחס לשטחו: כ-66 מיני צמחים [[וסקולאריים]] אנדמיים ליערות הלאוריסילבה במדיירה, וכן כמה מיני בעלי חיים אנדמיים כמו ''[[Columba trocaz]]'' (יונה שאוכלת את פירות העצים ביער) ולטאת ה-''[[Lacerta dugesii]]''. חשיבות השימור של יערות הלאוריסילבה רבה עוד יותר בשל הכמות הגדולה של המינים הנמצאים ב[[סכנת הכחדה]] החיים בשטחם.
== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה
* [http://www.madeira-island.com/features/1999/laurissilva/ יערות הלאוריסילבה של מדיירה], אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, 1999.
|