חמשת הקיסרים הטובים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
'''חמשת הקיסרים הטובים''' הוא הכינוי שניתן לחמישה מ[[קיסרי רומא]] ששלטו בה בזה אחר זה החל מסוף [[המאה ה-1]]. המונח נטבע על ידי [[ניקולו מקיאוולי]] בשנת [[1517]], והוא מתייחס ל[[קיסר (תואר)|קיסר]]ים [[נרווה]], [[טראיאנוס]], [[אדריאנוס]], [[אנטונינוס פיוס]] ו[[מרקוס אורליוס]], שתקופת שלטונם נמשכה משנת [[96]] עד שנת [[180]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מאקיאוולי|שם=ניקולו|מו"ל=הוצאת שלם|שנת הוצאה=|עמ=33-34}}}}
תקופת "חמשת הקיסרים הטובים" נחשבת לעת של שגשוג ב[[רומא העתיקה]]. בתקופה זו התרחב שטחה של האימפריה, וכלכלתה הייתה יציבה. מקיאוולי טען שאחת הסיבות ליציבות זו נעוצה בעובדה שכל קיסר בחר את יורשו בעצמו ולא מינה את אחד מבניו לתפקיד. הקיסר היה מאמץ את היורש בגיל צעיר ומחנך אותו להמשיך את דרכו. לאמתו של דבר התמונה קצת שונה. לנרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס לא היו בנים שיכלו לרשת אותם. אימוץ, שהיה נוהג מקובל ברומא מסיבות פוליטיות וכלכליות , איפשר את יציבות השלטון. פליניוס הצעיר רומז כי אפשר שנרווה אימץ את טראיאנוס מחשש שהצבא התומך באחרון יתמרד כנגד נרווה. אדריאנוס אומץ על ידי טראיאנוס בסוף חייו ועצם מעשה האימוץ מוטל בספק. הראשון שסטה מדרך זו היה מרקוס אורליוס, שמינה את [[קומודוס]] בנו לרשת אותו. צעד זה התגלה כמשגה, ותקופת שלטונו של קומודוס נחשבת לתחילת התפוררותה של [[הקיסרות הרומית]], תהליך שנמשך כ-200 שנה.
ה[[היסטוריון]] [[אדוארד גיבון]] התייחס בחיבורו "[[שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית]]" לתקופת שלטונם של חמשת הקיסרים הטובים. מניתוחו עולה שתקופה זו התאפיינה ב[[שלטון אבסולוטי]] שהאוחזים בו נהגו ב[[חוכמה]], ב[[טוהר מידות]] וב[[מתינות]]. זאת בניגוד לחלק מממשיכי דרכם, שהשתמשו בכוח הרב שהקנה תפקיד הקיסר ברומא לצרכיהם האישיים והפכו ל[[עריץ|עריצים]].
| |||