הבדלים בין גרסאות בדף "יצחק דנציגר"

הוסרו 61 בתים ,  לפני 3 חודשים
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
נולד בשם מקס וילהלם יצחק דַנְצִיגֶר (Danziger) ב[[ברלין]] בירת [[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] למשפחה [[יהדות גרמניה|יהודית]] [[בורגנות|בורגנית]] ו[[ציונות|ציונית]]. אביו, ד"ר [[פליקס דנציגר]], שירת כ[[רופא]]-[[מנתח]] ב[[צבא האימפריה הגרמנית|צבא הגרמני]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]] והקים ב[[תל אביב]] את [[בית החולים דנציגר]]. אמו, מלכה (מלי) רוזנבליט, למדה בסמינר לגננות; דנציגר הגדיר אותה כ"[[בוהמה|בוהמיינית]] היחידה במשפחה".{{הערה|1=עומר, מרדכי, '''יצחק דנציגר''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1981, עמ' 13.}} אחיה הם [[פנחס רוזן]] וד"ר [[לאו רוזנבליט]].
 
אמו של דנציגר, שבבגרותו נודע ביפי תוארו, נהגה לכנות אותו 'פֶּטֶר', משום שכתינוק נחשב מכוער. "המיילדת אמרה", סיפרה אחותו הבכורה של יצחק, "גברת דנציגר, זה רק יכול להשתפר, ואמא שלי הסתכלה עליו ואמרה: 'איינא שווארצע-פטר' [Schwarzer Peter]. שווארצע-פטר הייתה דמות כזאת במשחק קלפים ברביעיות, משהו כמו "[[למך (משחק קלפים)|חוּשַם]]", שמי שמקבל את הקלף שלו מפסיד במשחק".{{הערה|1שם=ליבנה, אגדת|{{הארץ|נרי, "ליבנה|אגדת דנציגר",|1.773568|19 '''הארץ''',בפברואר 12.2.2002.}}}}
 
בשנת [[1923]], לאחר פתיחת שערי [[ארץ ישראל]] לעלייה על ידי [[המנדט הבריטי]], [[העלייה השלישית|עלתה]] המשפחה לארץ ישראל והתיישבה ב[[ירושלים]], שם פתח אבי המשפחה מול [[שער הפרחים]] [[מרפאה]] בשם "קליניקת דנציגר". מלכה עבדה כ[[אחות]] הראשית לצד [[נזיר]]ות [[נצרות|נוצריות]] שהובאו לארץ ישראל ממסדר נוצרי בעיר [[המבורג]]. לאבי המשפחה היו קשרים רבים עם פקידי המנדט ועם ה[[אליטה]] ה[[ערבים|ערבית]] של ירושלים, הוא אף שימש כרופאו האישי של [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון]], [[מלך ירדן]].
לאמנות הפרימיטיבית, שהוצגה ב[[Fin de siècle|סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20]] ב[[אירופה]], הייתה השפעה רבה על התפתחות ה[[אמנות מודרנית|אמנות המודרנית]] וה[[אוונגארד]]ית והיא השפיעה גם על יצירתו של דנציגר. האמנות, ובייחוד הפיסול הבריטי, כדוגמת עבודתו של [[יעקב אפשטיין (פסל בריטי)|יעקב אפשטיין]], שאת עבודתו הכיר דנציגר בעת לימודיו, שילבה את צורות הפיסול הפרימיטיביות בתוך מסגרת של יצירה אוונגרדית. הדים להשפעה זו ניתן למצוא על גבי דפי ספר שנושאו פיסול אפריקאי, ובו כתב דנציגר הקדשה לאהובתו: "יש הרבה מה ללמוד מאמנים אלה למרות העובדה שהם מעוררים בך חלום בלהות".{{הערה|1=עומר, מרדכי, '''יצחק דנציגר''', מוזיאון ישראל, ירושלים, [[1981]], עמ' 7.}}
 
בשנת [[1937]] פגש דנציגר את מריון אדי, שעתידה להיות לאשתו הראשונה. משפחתו של דנציגר התנגדה אמנם לקשריו עם מריון, בת נוצרייה לאם [[אסלאם|מוסלמית]],{{הערה|1שם=ליבנה, נרי, "אגדת דנציגר", '''הארץ''', 12/2/2002.}} אולם הסיבה שבגללה חזר דנציגר לבדו לארץ ישראל בשנת [[1938]] הייתה שמריון לא הצליחה לקבל [[סרטיפיקט|אישור הגירה]] לארץ.
 
בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים של אביו, ובו ביקרו ולמדו צעירים כ[[בנימין תמוז]], [[קוסו אלול]], [[יחיאל שמי]], [[מרדכי גומפל]], שאף התגורר בסטודיו "ומיטתו ניצבה 'בין נמרוד לבין שבזיה'"{{הערה|1=תמוז, בנימין (עורך), '''סיפורה של אמנות ישראל''', מסדה, [[1980]], עמ' 134.}} ואחרים. מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולרי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים, בהם [[אהרון אמיר]], [[יוסף ועדיה]], האדריכלים [[מיכאל קון]] ו[[אביה השמשוני]] והרקדנית [[רחל נדב]]. כחלק מהווי הקבוצה ערכו החברים סעודות בשטחו של בית קברות מוסלמי על שפת הים. כמה מאותם מפגשים הסתיימו בתחרויות [[היאבקות חופשית]].{{הערה|1=תמוז, בנימין (עורך), '''סיפורה של אמנות ישראל''', מסדה, 1980, עמ' 136.}}
בראיון מאוחר תיאר דנציגר את עמדתו כלפי הוויכוח, תוך התרחקות מן הקבוצה הכנענית: "ההתנגשות הפוליטית שלי עם החברה באה מוקדם. גם עם [[אברהם שלונסקי|שלונסקי]]. לא קיבלו אותי בגלל כנעניות, ואני לא הייתי כנעני. בן של בורגני שהצטרף לשמאל. [בנימין] [[בנימין תמוז|תמוז]] רצה ליישב חשבונות וקרא לעבר שלונסקי: 'מה אתה מביא לכאן את ערבות רוסיה?'. רק לפני מותו אמר שלונסקי: 'ייתכן שאסלח לדנציגר'. [...] לא קל היה לשאת את העוינות, גם כשכתבו שאני ילד פלא שעושה אמנות תנ"כית. אך למזלי היה בית חולים דנציגר, שם יכולתי לאכול ארוחה חמה."{{הערה|1=ברזל, אמנון, "הנוף כיצירת אמנות", '''הארץ''', 22.7.1997.}}
 
בתל אביב, למרות נישואיו עם מריון, נפגש דנציגר עם צעירות רבות שנמשכו אל יופיו. תמוז סיפר כי "יפהפיות תל אביב של הימים ההם היו באות אל החצר מפני ששמע הגבר המקסים הגיע אל אוזניהן, והיפהפיות הללו חדרו גם אל הסטודיו שלנו, והפעם כמודלים, ובלבד שתהיינה בחברתו... לנו היו מודלים בחינם וככל שרצינו ויותר מזה".{{הערה|1שם=מצוטט בתוך: ליבנה, נרי, "אגדת דנציגר", '''הארץ''', 12.2.2002.}} מאחת מאותן נשים נולדה בשנת [[1940]] תמר, בתו של דנציגר שגדלה במשפחה מאמצת.
 
במקביל למשבר יחסיו עם אשתו, הצטרף דנציגר ל[[פלמ"ח]], לפלוגה ו', ובילה זמן רב בנסיעות ברחבי הארץ. הוא אף התגורר זמן מה בקיבוץ [[גינוסר]]. גם בעת שהותו באזור ה[[כנרת]] המשיך דנציגר ליצור מעט, בשאיפה להגיע אל מרכזו של הממסד האמנותי. בשנת [[1940]] הכין מודל לתבליט בשם "הדייג", שהציג דמות פסבדו-הודית של [[דייג]] הפורש רשת דייגים. אולם על רקע התנגדותם של אנשי [[עין גב]] ומזכיר הקיבוץ, [[טדי קולק]], להצגת הפסל על המזח של הקיבוץ, הביע דנציגר את מחאתו בכך שהוא וגומפל הטביעו בכנרת כעשרים פסלי גבס שהוצגו בתערוכה של אמנים חובבים.{{הערה|1=תמוז, בנימין (עורך), '''סיפורה של אמנות ישראל''', מסדה, 1980, עמ' 134-136.}} בכל אותה עת המשיך דנציגר בכיבושיו הרומנטיים. בזכות מראהו הוא אף לוהק כשחקן ראשי בסרט הקולנוע "[[בית אבי (1947)|בית אבי]]", שהופק בשנת [[1947]] על ידי [[מאיר לוין]].{{הערה|1=עומר, מרדכי, '''יצחק דנציגר''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1981, עמ' 14.}}
* אבנרי, אורי, "מות נמרוד", בתוך: קינן, עמוס (אוצר), '''אמנות הפיסול בישראל: חיפוש הזהות''', המוזיאון הפתוח, תפן, 1988.
* אוחנה, דוד, "פרשת נח: נמרוד בין נחמה ליבוביץ ליצחק דנציגר", בתוך: [[נפתלי רוטנברג|רוטנברג, נפתלי]], (עורך), '''הוגים בפרשה''', ידיעות אחרונות, 2005.
* {{מעריב|אהרן אמיר, אהרון, "|דנץ"|1977/07/29|03703}}, '''{{מעריב''', יולי ||המשך|1977./07/29|03813}}
* בלס, גילה, '''אופקים חדשים''', פפירוס, תל אביב, 1980.
* בלס, גילה (עורכת), '''ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות''', מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006.
* זיסמן, יוסף, "נמרוד - האידיאל הכנעני", '''מאזנים, ירחון לספרות''', ע’ (7): 60-61, 1996.
* [[שרה חינסקי|חינסקי, שרה]], "שתיקת הדגים, מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי", '''[[תיאוריה וביקורת]]''', גיליון מס' 4, סתיו, 1993, עמ' 105–122.
* {{הבקר|[[מרים טל|טל,ט. מרים]], "|הגדול בפסלי ישראל", '''הבוקר''', |1965/08/20.8.1965.|00403}}
* יבי, '''שירה, פרוזה, מכתמים''', תל אביב, 1979. (עם יצירות של דנציגר והקדמה מאת [[אורי אבנרי]]).
* כהן, נחום, "יצחק דנציגר: ניסיון לאינטגראציה באמנות", '''סימן קריאה''', 8: 366-367, 1978.
*{{הארץ|נרי ליבנה, נרי, "|אגדת דנציגר",|1.773568|19 '''הארץ''',בפברואר 12.2.2002.}}
* מנור-פרידמן, תמר, "מזבח וקרבן ביצירת יצחק דנציגר", '''דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות''', האוניברסיטה העברית, תשמ"ו, כרך ב', עמ' 73–80.
* עומר, מרדכי, '''יצחק דנציגר''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1981.
* קון, מיכאל, "הפסל והמיתוס", '''דבר''', בחודש יולי, 1982.
* שפירא, שרית, "מסלולי נדודים", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991, עמ' 84–88.
*{{מעריב|יגאל תומרקין,|תומרקין יגאל, "על דנציגר", '''מעריב''', 2.8.|1977/08/02|02906}}
* תומרקין, יגאל, "מקרה דנציגר", '''במוזיאון''', 5: 15-16, 1993.
* תירוש, סמדר, "הגיבור הכנעני הוא יהודי נודד", '''משקפים''', 22: 17-19, 1994.
2,741

עריכות