היתר מכירה – הבדלי גרסאות

מאז ראשית הפולמוס ההיסטורי בסוגיה, ובעיקר מאז שנות ה-50, התפתחה בישראל חלוקה חברתית בין חרדים לציונים דתיים: רוב החרדים האשכנזים הקפידו שלא להסתמך על היתר המכירה וצרכו תוצרת חקלאית שמקורה ביבוא מחו"ל או מגידולים על קרקע שגם ללא המכירה אינה בבעלות יהודית. הציונים דתיים, וכן רבים מן החרדים הספרדים, לעומת זאת, הסתמכו על היתר המכירה, על כל פנים כצרכנים. לקראת שנת השמיטה בתשס"א התחולל שינוי במדיניות החרדית: לראשונה בהיסטוריה נעשה ניסיון להחיל את ההחמרה ההלכתית לא רק על צרכנים חרדים ועל חנויות המשרתות את הציבור החרדי, אלא גם על חנויות שלקוחותיהן אינם חרדים. החרדים יצאו בהתקפות חריפות נגד הרב הראשי הספרדי, הרב [[אליהו בקשי דורון]], שפעל להמשך ההתבססות על היתר מכירה בישראל. באחת הכותרות בעיתון '[[יתד נאמן]]' הליטאי נכתב 'בושה וגלימה', רמז לגלימה המסורתית שלובש הרב הראשי הספרדי. הרב של תנובה, זאב ויטמן, הביע הסתייגות מהיתר המכירה הכללי של הרבנות הראשית ופעל לביצוע היתר מכירה פרטני לחלקות ספציפיות.{{הערה|צהר ל"ב, הרב [[זאב ויטמן]], '''היתר המכירה בשמיטה תשס"ח - שינויים וחידושים'''.}}

 

 

[[ארגון רבני צהר]], ארגון ציוני דתי, איים שיקים מערך [[כשרות]] חלופי למערך הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת לתת מענה במקומות בהם הרבנות הראשית אינה מכירה בהיתר מכירה.{{הערה|{{ynet|קובי נחשוני|יוזמה: מערך כשרות עוקף רבנות|3453329|28 בספטמבר 2007}}}}{{הערה|{{בשבע|יאיר שפירא|הופכים את הבאסטה|6936}}}} פרשה זו הסתיימה בכך שבג"ץ, בתשובה לעתירת ארגונים חקלאיים, פסל את החלטות הרבנות שנתנו אוטונומיה לכל רב מקומי לפסוק בעצמו בנוגע להיתר מכירה, וקבע כי בכל מקום בו יסרב הרב המקומי לתת היתרי כשרות המסתמכים על היתרי המכירה, על הרבנות הראשית למנות רב שיעניק תעודות כשרות.{{הערה|{{nrg||בג"ץ עם רבני צהר|650/384|24 באוקטובר 2007||}}}} בעקבות זאת החליטה הרבנות הראשית למנות מספר רבנים שיעניקו תעודות כשרות לתוצרת היתר מכירה בכל מקום שבו הרבנים המקומיים לא יעשו זאת.