יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות

במקביל גברה המגמה הקונסרבטיבית לפסיקה ולתיקון תקנות מרחיקי לכת במגוון נושאים: הסיסמה "מסורת ושינוי" (Tradition and Change), כשמו של ספר רב-תפוצה מאת הרב מרדכי וקסמן על דרכה של התנועה שיצא ב-1957 והתקבע במהרה כמדריך אידאולוגי, הייתה לקריאתה של כנסת הרבנים.{{הערה|שם=נאד|נאדל, עמ' 9-11.}} בשנים האלה פנתה התנועה גם חד-משמעית אל מורשתו של זכריה פרנקל כאמצעי לבסס את עצמה, ובספרות רשמית הודגש הרצף עם האידאולוגיה של אסכולת ברסלאו. ב"מסורת ושינוי" תיאר וקסמן את האפיזודות בעלות הקשר המועט מאז אמצע המאה ה-19 כתנועה אחת שהייתה בעלת השקפה מגובשת ונבדלת מאז ומתמיד. הופחתה החשיבות היתרה שייחס שכטר בעבר לרעיון של 'כלל ישראל' ושמנעה כל פעולה או התגבשות עצמאית.{{הערה|שם=כהן}}{{הערה|שם=סרנה|על נרטיב הרצף בין ברסלאו לקונסרבטיביות האמריקנית, ראו למשל: ד"ר יהונתן ד. סרנה, {{יוטיוב|0kVZhYQqQQk||זמן=2820|שם= היהדות האורתודוקסית והיהדות הקונסרבטיבית: כיצד ומתי התחוללה התפצלות לשתי תנועות?}}, יום עיון במכון ואן ליר, 29 בדצמבר 2009.}}

 

 

ב-1965 היו כבר 650 קהילות בארצות הברית וקנדה, וב-1971 היו לבתי-הכנסת המאוחדים באמריקה כ-350,000 משפחות (או כ-1,500,000 נפש) משלמות דמי חבר ב-832 קהילות. מאחר שבמשאלים תקופתיים 40% מהיהודים הנסקרים הצהירו על הזדהות עמה, הוערך שעוד כ-1,000,000 נפש ראו בה את הזרם שלהם מבלי להיות חברים רשומים.{{הערה|נאדל, עמ' 338.}} ההנהגה קיוותה כי משנתה האידאולוגית אודות הלכה דינמית המותאמת לעולם המודרני תמשוך בכנות את הציבור, אך בוגרי בית-המדרש הצעירים שנשלחו לכהן כרבני קהילות מצאו עצמם מבודדים ומצויים בפער ניכר מהקהל. עוד ב-1955 קבע הסוציולוג המוביל [[מרשל סקלר]] שהקונסרבטיביות היא גל העתיד ביהדות ארצות הברית, אך הזהיר גם מחולשת עקרונותיה. הוא תלה את התפשטותה בגורמים חברתיים כמעט באופן בלעדי: בני מהגרים שעברו לפרברים וחיפשו חלופה מסורתית יותר לרפורמים. {{ציטוטון|הרבנים הקונסרבטיבים מכירים בכך שאינם מכריעים או מחברים שו"תים, אלא פשוט בודקים מה דעת הקהילה שלהם... אין בית-כנסת קונסרבטיבי אחד במדינה כולה בו רוב הקהל מקיים את אורח החיים המקודם על ידי התנועה.}} אדוארד שפירו כתב {{ציטוטון|עבור חלק הארי של הציבור, היותם קונסרבטיבים הייתה עניין שִילוּחִי ועקיף לגמרי. הם היו קונסרבטיבים כי הרב שלהם שמר שבת וכשרות ונסמך ב-JTS וכי שילמו לו דמי חברות, לא בגלל אורח חייהם הדתי.}}{{הערה|Edward S. Shapiro, '''A Time for Healing: American Jewry Since World War II''', JHU Press, 1995. עמ' 171–172 (כולל הציטוטים מסקלר).}}