טאבה – הבדלי גרסאות

המחלוקת על מיקום הגבול באזור טאבה נבעה מכך שלא הוצבה [[אבן גבול]] במקום בשנת [[1906]], בעת שסומן "קו רפיח עקבה", שהיה הגבול המנהלי בין מצרים העות'מאנית (שהייתה בפועל בשליטה בריטית) ליתר שטחי ה[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]]. [[הסכם השלום בין ישראל למצרים]] קבע את קו הגבול המנדטורי כ[[גבולות מדינת ישראל#גבולה של מדינת ישראל עם מצרים|קו הגבול המוסכם והמוכר בין המדינות]], ולא את קו 1906 שקדם לו<ref>{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.knesset.gov.il/process/docs/egypt.htm|הכותב=|כותרת=חוזה השלום עם מצרים, 1979|אתר=אתר הכנסת|תאריך=}}</ref>}}. לא ברור מדוע לא הוצבה אבן גבול בחוף טאבה, אף כי במקומות אחרים סומן הגבול בקפדנות. במפות משנת 1906 מסומן אזור טאבה כשייך למצרים הבריטית במפות הבריטיות, וכשייך לאימפריה העות'מאנית במפות העות'מאניות. נראה כי הצדדים לא טרחו ליישב את המחלוקת כיוון שהמקום באותה תקופה היה שומם וגודלו לא היה משמעותי. עם הקמת העיר [[אילת]], ומאוחר יותר הקמת אתרי הנופש והתיירות הישראליים והמצריים לאורך חוף מפרץ אילת, הפך מיקום הגבול למשמעותי.

הצעת הפשרה המרכזית ("הנייר האמריקאי") קבעה כי טאבה תוכר כשטח ריבוני מצרי, אך בפועל תנוהל על ידי ישראל. הצעה זו נדחתה על ידי ישראל, שטענה כי כל אזור טאבה נמצא בצד שלה של [[קו עקבה רפיח|הגבול]] ודרשה כי ריבונותה תישמר במקום. בנוסף, ראש הממשלה שמיר העדיף קביעת קו גבול סופי על פני הסדרים למיניהם<ref>{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=רובי סיבל|שם=המשא ומתן לפשרה בסכסוף טאבה|כתב עת=מחקרי משפט|עמ=513|כרך=2 - השלום: היבטים משפטיים ואחרים לזכרו של יצחק|שנת הוצאה=1998}}</ref>}}. לבסוף, מוסד הבוררות הבינלאומי קבע שקו הגבול על פי הסכם השלום מ-1979 מתייחס בזיקה לקו המנדטורי (שבו טאבה מצרית) ולא לקו 1906 המקורי (שבו טאבה בארץ ישראל), שכן זה נאמר מפורשות בהסכם השלום. עם זאת, הבוררות לא קבעה את המיקום המדויק של אבן הגבול על חוף טאבה (מאחר שזה לא היה במנדט שלה), והשאירה זאת לצדדים.

לאור פסיקת הבוררים, פתחו ישראל ומצרים במשא ומתן שבו נקבע כי אבן הגבול על החוף תהיה אבן הגבול המנדטורית ("אבן פרקר")<ref>{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=רובי סיבל|שם=המשא ומתן לפשרה בסכסוף טאבה|כתב עת=מחקרי משפט|כרך=2 - השלום: היבטים משפטיים ואחרים לזכרו של יצחק|עמ=516|שנת הוצאה=1998}}</ref>}}. לפיכך, ישראל נאלצה לפנות את מלון '''אביה סונסטה''' של [[אלי פפושדו|משפחת פפושדו]], (כיום [[הילטון טאבה]]) ואת כפר הנופש של [[רפי נלסון]], שנחשב לאחד מסמלי הבוהמה הישראלית של שנות השבעים והשמונים. עד אותה עת הייתה טאבה כפר קטן. מאז התחלת בניית המלונות ופיתוח התיירות באזור גדלה אוכלוסייתה.