ג'ורג' בלנשין – הבדלי גרסאות

'''ז'ורז' בלנשין''' או '''ג'ורג' בלנצ'ין''' (ב[[אנגלית]]: '''George Balanchine''',שמו במקור ב[[גאורגית]]: '''გიორგი ბალანჩივაძე''', גיאוֹרגי באלאנצ'יוואדזֶה, ב[[צרפתית]]: '''ז'ורז' בלנשין'''{{כ}}, [[22 בינואר]] [[1904]], [[האימפריה הרוסית]] - [[30 באפריל]] [[1983]], [[ניו יורק]]) היה המנהל האומנותי של [[ניו יורק סיטי בלט|בלט הניו יורק סיטי]] ומגדולי ה[[כוריאוגרפיה|כוריאוגרפים]] הנאוקלאסיים.

היה בין אחרוני הכוריאוגרפים שעבדו עבור [[סרגיי דיאגילב]] ("אפולו", "הבן האובד","שירת הזמיר" ([[עיצוב תפאורה]]: [[אנרי מאטיס]]) ,"החתולה".) ביחד עם [[לינקולן קרסטיין]] הקים בית ספר לבלט אמריקאי ולהקה, בה כיכבה אשתו דאז, [[מריה טולצ'יף]], כ[[פרימה בלרינה]]. באותה תקופה היה בלנשין אחראי לפיתוח הסגנון שנודע כ"בלט אמריקאי", אשר כלל טכניקות קצביות, אתלטיות, ומתואמות למוזיקה מודרנית, כדוגמת סווינג. יכולותיה האקרובטיים של טולצ'יף היו מותאמים במיוחד לדרישות סגנון זה, והשניים עבדו במהלך שנים לשכללו. כשטולצ'יף רקדה בסגנון ב[[תיאטרון בולשוי]] וב[[פריז]], הוא התקבל בהתלהבות על ידי המבקרים והקהל. שיתוף הפעולה בין [[איגור סטרווינסקי]] ובלנצ'ין אשר החל תחת ידיו של [[סרגיי דיאגילב]] נמשך עשרות שנים לאחר מותו והם יצרו יחדיו בארצות הברית עשרות בלטים. בלנשין יצר בלטים גם עבור להקת הבלט הרוסי של מונטה קארלו (Ballet Rousse), האופרה של פריז, ותיאטרון הבלט האמריקאי. בלנצ'ין יצר תפקידים עבור הבלרינות אלכסנדרה דנילובה, מריה טולצ'יף, מליסיה היידן, סוזן פארל, מריל אשלי ודרסי קיסטלר, אשר סוקרו בסרט ''Dancing for Mr. B''' אשר יצא מספר שנים אחר מותו. בלנשין פיתח סגנון מדויק מאוד ומושלם מקצה הבוהן ועד קצה הזרת הראש והצוואר, תבע מרקדניו ביצוע מושלם והתמסרות מושלמת, סגנונו התפתח לסגנון מופשט מאד, הוא בחר בתלבושות אשר לא מסתירות את מבנה גוף הרקדנים רצינותם אמינותם ויושרם ונמנע משימוש באפקטים.

* ‫{{ynet|[[מרב יודילוביץ']]|לניו יורק באהבה|2935517|22 ביוני 2004}}‬