המערכה בנורמנדי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור להכוחות הקנדיים |
|||
שורה 115:
ב-6 ביוני עם שחר נפתח השלב השני של הפלישה, מבצע ה[[נחיתה אמפיבית|נחיתה האמפיבית]] בחופי נורמנדי, בהפגזה כבדה שהנחיתו [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] ו[[ספינת מלחמה|ספינות מלחמה]] של בעלות הברית על ביצורי החוף הגרמניים בחופי הנחיתה המיועדים. בשעה 06:30 החלו שתי דיוויזיות אמריקניות מתוגברות מ[[הארמייה הראשונה (ארצות הברית)|הארמייה הראשונה]] לנחות בשני קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד [[חוף יוטה]] ו[[חוף אומהה]]. הנחיתה בחוף יוטה, חוף הנחיתה המערבי ביותר בתוכנית הפלישה, נתקלה בהתנגדות גרמנית מועטה, ועד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים לבסס ראש גשר בעומק כ-7 קילומטרים במחיר אבדות קלות. אולם הנחיתה בקטע החוף המזרחי יותר, חוף אומהה, לא נחלה הצלחה דומה, ונתקלה בקשיים רבים. קטע חוף זה היה מבוצר היטב, ושורת כשלים וטעויות גרמו לכך, שהריכוך הארטילרי והאווירי של מערך ההגנה הגרמני לא היה יעיל, וכמעט לא גרם נזק למגינים. כתוצאה מכך, גלי הנחיתה הראשונים ספגו אבדות כבדות מאוד ורותקו למקומם בקו החוף. הפיקוד האמריקאי שקל בשלב מסוים להפסיק את מבצע הנחיתה בחוף, אך בסופו של דבר הצליחו הכוחות הנוחתים להתאושש ולשתק בהדרגה את אש ביצורי החוף הגרמניים, בזכות שילוב של נחישות, יוזמה מקומית של מפקדים זוטרים וסיוע ארטילרי של תותחי הצי. עד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים בחוף אומהה לאבטח ראש גשר מוצק בעומק כ-2.5 קילומטרים, אולם הקשיים בהם נתקלה הנחיתה בחוף זה גרמו לכך, שנותר פער רחב בין שני ראשי הגשר האמריקניים, ובין המאחז האמריקני בחוף אומהה לבין [[הפלישה לנורמנדי#חוף גולד|חוף גולד]], ראש הגשר הבריטי המערבי ביותר בחוף נורמנדי.
בחלק המזרחי של ראש הגשר המתוכנן של כוחות בעלות הברית בנורמנדי, באזור שבין [[באייה]] לבין שפך נהר אורן, נחתו שלוש דיוויזיות בריטיות וקנדיות, מתוגברות ביחידות שריון וקומנדו, מ[[הארמייה השנייה (בריטניה)|הארמייה הבריטית השנייה]] בשלושה קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד [[הפלישה לנורמנדי#חוף גולד|חוף גולד]], [[חוף ג'ונו]] ו[[חוף סורד]]. הנחיתה החלה בשעה 07:30, כשעה אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים בגזרה המערבית של ראש הגשר. על אף, שבמספר מקומות נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות עזה של המגינים, הם הצליחו להבקיע דרך ביצורי החוף הגרמניים ולהשיג חלק ניכר מיעדיהם, במחיר אבדות קלות יחסית. עם זאת, עיכובים בהגעת גלי הנחיתה המאוחרים לראשי הגשר, שנבעו בעיקר מהגאות הגבוהה ומכשולי החוף הגרמניים, מנעו מהכוחות הבריטיים והקנדיים להתקדם עמוק אל תוך היבשה, ולהרחיב את ראשי הגשר שלהם. הדיוויזיה הבריטית ה-3, שנחתה ב'''חוף סורד''', באגף המזרחי של ראש הגשר המתוכנן בנורמנדי, הצליחה אמנם לחבור לכוחות המוצנחים הבריטיים, שהשתלטו על הגשרים על נהר אורן, אך לא הצליחה לכבוש את שדה התעופה קרפיקה ואת העיר [[קן (עיר)|קן]], ולחבור עם [[הכוחות הקנדיים]] שנחתו ב'''חוף ג'ונו''', באגפה המערבי. כיבוש קן - יעד שפילדמרשל [[ברנרד לו מונטגומרי]] ייחס חשיבות עליונה להשגתו ביום הפלישה הראשון - התברר כמשימה שאפתנית מדי.
העוצמה האווירית והעליונות האווירית המכרעת של חיילות האוויר של בעלות הברית באו לידי ביטוי גם ביום הפלישה. במהלך היום הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו-5,409 מטוסי יירוט{{הערה|סטיבן אמברוז, '''יום הפלישה''', הוצאת זמורה-ביתן, עמ' 220}}, שביצעו 13,688 גיחות. לשם השוואה, ה[[לופטוואפה]] ביצע במהלך אותו יום 309 גיחות בלבד, ולפעילותו האווירית לא הייתה כל השפעה על הפלישה{{הערה|אנדרו רוברטס, '''סערת מלחמה''', הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011, עמ' 419}}. אחת הסיבות לכך הייתה, שיומיים לפני ה-6 ביוני פוזרו המטוסים הגרמניים ברחבי צרפת בקבוצות של 3-2 מטוסים, כדי להקטין את פגיעותם לתקיפות על שדות התעופה שלהם, מהלך שלא איפשרה לפיקוד הלופטוואפה לרכז מספר משמעותי של מטוסים נגד מבצע הפלישה. עדות לחולשת הלופטוואפה ניתן למצוא בעובדה, שמתוך 113 המטוסים של בעלות הברית, שהופלו במהלך יום הפלישה, אף אחד לא הופל בידי מטוסים גרמניים. כולם הופלו באש [[נ"מ]] מהקרקע.
| |||