שער ציון – הבדלי גרסאות

ימים ספורים לאחר [[הכרזת העצמאות]], בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1948, כבשה מחלקה מגדוד "הפורצים" של [[חטיבת הראל]] ה[[פלמ"ח]]ית את הר ציון, ובעקבות כך הוחלט לפרוץ אל הרובע היהודי הנצור דרך שער ציון. בליל המחרת, בשעה שתיים בלילה, פרץ כוח של החטיבה שמנה 24 לוחמים{{הערה|שלט ההנצחה בשער מציין רק 22 לוחמים - מכיוון שהכוח מנה 22 לוחמי פלמ"ח הראל + 2 לוחמי [[חי"ש]]. השלט הונח על ידי העמותה להנצחת מורשת הפלמ"ח, וזו בחרה להנציח רק את לוחמיה}}, בפיקודו של [[דוד אלעזר]] ("דדו") את השער, אך אז גילה דדו כי חייליו המותשים מימי לחימה ארוכים ללא מנוח, נרדמו בעת ההמתנה לפיצוץ, ואפילו הרעש הנורא לא הצליח להעירם. לאחר שהעירם, נכנסו הלוחמים לעיר העתיקה, וחברו לכוחות [[ההגנה]] ברובע היהודי. הכוח לא הצליח להחזיק במקום והשער נכבש בידי הלגיון הירדני. ב - 17 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף לפרוץ לעיר העתיקה ( [[מבצע קדם]] ). המשימה לפריצה דרך שער ציון הוטלה על גדוד "בית חורון" מ[[חטיבת עציוני]], בפיקוד [[מאיר זורע]]. שיטת פריצת החומה הייתה באמצעות מתקן נפץ מתוחכם בצורת קונוס. לפנות בוקר הקונוס הופעל אך השאיר רק סימני פיח במקום. אי לכך בוטל המבצע. לאחר שביתת הנשק הר ציון, ללא שער ציון, הפך לחזית מדינת ישראל למשך 19 שנים שבהן חצה את ירושלים [[הקו העירוני]], עד איחוד ירושלים העתיקה ב[[מלחמת ששת הימים]].