חוקת הכמורה – הבדלי גרסאות

ב-29 במאי 1790 החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את [[קונקורדט]] [[בולוניה]] שנחתם עם [[פרנסואה הראשון]] ב-1516, ולהסדיר את תפקיד אנשי הדת במבנה הציבורי החדש. כמה צירים בולטים עם רקע כנסייתי, כמו האב [[אנרי גרגואר]], האב קלוד פושה וארמן קאמו, אהדו את רעיונות היאנסניזם. אגף הימין השמרני באספה, שתומכיו כונו "קפוצ'ינים", הזדעקו כבר בהתחלה, דרשו התייעצות עם האפיפיור, וחלקם אף הכריז שהאסיפה מושפעת מרעיונות [[פרוטסטנטי]]ים. כשהתחוור להם שהם שוב במיעוט, חדלו הקפוצ'ינים מלנסות להשפיע, מחשש שהשתתפות תעניק לגיטימציה כלשהי. הם נסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, לאחר הודעה רשמית על כך של הבישוף פרנסואה דה בונאל מ[[קלרמון-פראן]], בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכיםלהסכין עם המהפכה.

האספה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה ובהכנסותיה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. הבישוף הנבחר הראשון, דה לה פואפ {{צר|Louis-Alexandre Expilly de la Poipe}}, נתקל בסירוב של הארכיבישוף מ[[רן (עיר)|רן]] לסמכו. הבישוף רופו דה בונוואל {{צר|Jean-Baptiste Marie Scipion Ruffo de Bonneval}} הכריז: {{ציטוטון|אם רצון האל הנו להביאנו לידי נסיון, אף למאה ה-18 יהיו קדושיה המעונים.}} השלטונות המקומיים נתקלו בסירובים המוניים, מכמרי הכפר ועד לארכיבישופים, וב[[נאנט]] לבדה לא נענו לדרישות החוקה יותר ממאה אנשי דת. הרוב באספה המכוננת קיבל את הידיעות מרחבי הממלכה בכעס והיה נחוש להשליט את מרותו. ב-[[27 בנובמבר]] הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת, נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. ויליאם דויל כתב על האירועים: {{ציטוטון|זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה.}} שיעורי הסרבנות הרקיעו שחקים: בחוף המערבי, ב[[נורמנדיה]] וברטאן, פחות מרבע נדרו, ודפוס דומה התקיים בפרובינציות מרוחקות כ[[אלזס]]. בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה הסכימוהסכינו לכך אך 109 כמרים, כשליש מהצירים שנבחרו בשעתו על ידי המעמד הראשון. רק שבעה מתוך מאה ושישים הבישופים בצרפת, ביניהם [[טליראן]], הסכימו לנדור ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. השבועה גם הביאה לגילוי חולשה מביך, כשהסתבר שאין די כמרים להחליף את הסרבנים. האספה נאלצה להותירם במקומותיהם עד שיימצאו ממלאי מקום. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו בטקסים, ובובות בדמות האפיפיור נשרפו ברחובות.

בשנים הבאות נחשפו כמרים סרבנים לרדיפות קשות, לגירוש ואף ל[[הוצאהולהוצאה להורג]], ובשיא [[שלטון הטרור]] נרדפו גם הכמרים החוקתיים. הרדיפות רפו בסתיו 1794, לאחר הוצאת [[רובספייר]] להורג, וב-18 בספטמבר הפקיעה המדינה את החוקה למעשה כשהפסיקה לשלם משכורות לאנשי דת. ב-21 בפברואר 1795 הופרדה הדת מהמדינה והוכרז חופש מצפון גמור לכל האמונות. הקרע בין צרפת לכנסייה אוחה רק ב-15 ביולי 1801, כש[[נפוליאון]] חתם על קונקורדט חדש עם האפיפיור [[פיוס השביעי]] בפריז.