תלמיד חכם – הבדלי גרסאות

ב[[יהדות]] '''תלמיד חכם''' או '''תלמיד חכמים''' הוא [[יהודי]] ש[[תלמוד תורה (מצווה)|למד]] מחכמים רבניים, ולו ידע ובקיאות ב[[ספרות תורנית|ספרות התורנית]]. כינוי זה מותנה ב[[יראת שמים|יראת השמים]] של האדם. כיום, נוהגים לכנות כך אדם שבקיא היטב ב[[תלמוד|ש"ס]] וב[[שולחן ערוך]].

 

צורתו המקורית של הביטוי, המופיעה בכתבי יד, היא "תלמיד חכמים". במקורו שימש הביטוי לכינוי אדם שעבר את שלב לימודו הראשוני ("צורבא מרבנן") אך עדיין לא הגיע לדרגת 'חכם', והוא עדיין רק "תלמידם של חכמים". לאחר מכן התרחב הביטוי, והוא שימש לתיאור כל אדם שנחשב לבן-תורה מובהק.

 

כפי שמציין [[אליקים וייסברג]]{{הערה|ב[[העברית (כתב עת)|לשוננו לעם]] [[ה'תשנ"א]], ראו [https://hebrew-academy.org.il/2014/03/23/%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%97%D7%9B%D7%9D-%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%95-%D7%97%D7%9B%D7%9D/ כאן]}} מקור הצירוף "תלמיד חכם" הוא [[גזירה לאחור]] של הצירוף "תלמידי חכמים", כלומר תלמידים של חכמים. המילה חכם משמשת [[סמיכות|כסומך]] ולא כ[[תואר השם]].

 

בהקשר להגדרתו מופיע בתלמוד ([[מסכת שבת|שבת]] [[:s:שבת קיד א|קיד א]]):

: "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה '''ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה'''.

דברים אלו מהווים הגדרות שונות למהותו של תלמיד חכם, ולמעשה מנפקות רמות שונות בתוך הביטוי הכללי "תלמיד חכם".

 

* בתלמוד נאמר: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" ({{בבלי|שבת|קיד|א}}).

:בפשט דבר זה מזכיר כדוגמה את חובתו על תצוגה חיצונית נאותה, שלא תגרום [[חילול השם]]. יש הדורשים מן הנאמר על הפסוק שנכתב בספר [[קהלת]] "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" ({{תנ"ך|קהלת|ט|ח}}), שמדובר בכך שאסור שלתלמיד חכם יהיה חטא (רבב) על בגדו ({{גמרא|שבת|קנג|א}}).

* חייב לחזור כל הזמן על לימודו ש'דברי תורה קשה לקנותם ככלי כסף וכלי זהב וקל לאבדם כזכוכית'. וישנו איסור חמור לשכוח התורה שנאמר (דברים ו. יב): "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח".

 

בתלמוד ([[s:בבא בתרא נז ב|בבא בתרא נז ב]]) מתאר רבי בנאה מאפיינים אחדים לדרכיו של תלמיד חכם:

* חלוקו צריך להסתיר את כל בשרו, ושטליתו צריכה להסתיר את חלוקו, עד שלא נראה אלא טפח בלבד.