פתיחת התפריט הראשי

ביהדות תלמיד חכם או תלמיד חכמים הוא יהודי שלמד מחכמים רבניים, ולו ידע ובקיאות בספרות התורנית. כינוי זה מותנה ביראת השמים של האדם. כיום, נוהגים לכנות כך אדם שבקיא היטב בש"ס ובשולחן ערוך.

הלכהעריכה

צורתו המקורית של הביטוי, המופיעה בכתבי יד, היא "תלמיד חכמים". במקורו שימש הביטוי לכינוי אדם שעבר את שלב לימודו הראשוני ("צורבא מרבנן") אך עדיין לא הגיע לדרגת 'חכם', והוא עדיין רק "תלמידם של חכמים". לאחר מכן התרחב הביטוי, והוא שימש לתיאור כל אדם שנחשב לבן-תורה מובהק.

כפי שמציין וייסברג ב"לשוננו לעם" תשנ"א מקור הצירוף "תלמיד חכם" הוא גזירה לאחור של הצירוף "תלמידי חכמים", כלומר תלמידים של חכמים. המילה חכם משמשת כסומך ולא כתואר השם.

בהלכה ניתן להצביע על כמה הגדרות למהותו של תלמיד חכם, ועל אופנים שונים לזכויותיו וחובותיו.

הגדרתועריכה

בהקשר להגדרתו מופיע בתלמוד (שבת קיד א):

"ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים...
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה? למנוייה פרנס על הציבור: אי בחדא מסכתא, באתריה (במקומו), אי בכוליה תנויה: בריש מתיבתא"

דברים אלו מהווים הגדרות שונות למהותו של תלמיד חכם, ולמעשה מנפקות רמות שונות בתוך הביטוי הכללי "תלמיד חכם".

חובותיועריכה

בפשט דבר זה מזכיר כדוגמה את חובתו על תצוגה חיצונית נאותה, שלא תגרום חילול השם. יש הדורשים מן הנאמר על הפסוק שנכתב בספר קהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (מגילת קהלת, פרק ט', פסוק ח'), שמדובר בכך שאסור שלתלמיד חכם יהיה חטא (רבב) על בגדו[דרוש מקור].

דוגמה לכך אמרו חז"ל במסכת שבת בדף קלב במשל הבא:
תנו רבנן: (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה - אף אתה בטהרה; משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו; פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסה, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה; לימים ביקש המלך את כליו; פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין; על פקחין אמר "ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום", ועל טפשין אמר "כלי יינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים".

  • בחובתו של תלמיד חכם להישמר שבעתיים בכל דרכיו הנהגותיו ומעשיו שלא יתפרשו כחילול שם שמיים.
  • חייב לחזור כל הזמן על לימודו ש'דברי תורה קשה לקנותם ככלי כסף וכלי זהב וקל לאבדם כזכוכית'. וישנו איסור חמור לשכוח התורה שנאמר (דברים ו. יב): "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח".

דרכיועריכה

בתלמוד (בבא בתרא נז ב) מתאר רבי בנאה מאפיינים אחדים לדרכיו של תלמיד חכם:

  • חלוקו צריך להסתיר את כל בשרו, ושטליתו צריכה להסתיר את חלוקו, עד שלא נראה אלא טפח בלבד.
  • 2/3 משולחנו צריך להיות מכוסה במפה, ועל השליש הנותר חשוף מגישים קערות וירק.
  • מתחת למיטתו נמצא אך ורק סנדלים בקיץ, ואך ורק נעליים בחורף.

בין תלמידי חכמים לבין כלל עם ישראלעריכה

  • ד"ר מיכל רוזנברג בספרה[1] מנתחת חמש אגדות תלמודיות המספרות על מפגשים בין חכמים שעיקר גדולתם בלימוד התורה, ובין אנשים אחרים שלא נמנו עם חובשי בית המדרש (עמוד 7). האגדות נועדו לעורר את מודעותם של החכמים (ותלמידי החכמים) ולהתריע בפניהם בעקיפין, שלא להתכנס לתוך עצמם ולא להתנשא על מי שאינו שייך לקהלם. אדרבה, הן מציעות לחכמים(ולתלמידיהם) לקבל בכבוד ובענווה את האחרים, שכן הדעות הקדומות שלהם אינן מאפשרות להם להבחין באיכויותיהם המיוחדות. מידת הענווה מתגלה כעומדת בתשתית הדת, המוסר והחברה היהודית, וכל אחד מן הסיפורים המובאים בקובץ זה נותן לה ביטוי על פי דרכו (עמוד 9) עצם הפגשת חכמים (ותלמידי חכמים) עם אנשים בעלי מוסר גבוה, שאין גדולתם בתורה, יוצרת מכנה משותף ערכי בין כל הסיפורים, והוא ערך הענווה בפני הבריות. ערך זה הוא השתקפות הענווה של האדם כלפי האל, שבלעדיה אין אמונה ואין משמעות לתורה ולמוסרה. מכאן שהענווה היא תנאי קודם לכל מעשה דתי ומוסרי, ובכלל זה אף הלימוד. האגדות מכוונות ליצירת מיזוג המרחיב ומעמיק את גבולותיהם של המכנים הרעיוניים המשותפים לכל עם ישראל על שכבותיו – תורה, צדק, אהבה וחסד, ומשייכות את כולם לחברה אחת, מבלי לבטל את השוני ומבלי להתעלם מן ההדגשים החברתיים והתרבותיים הייחודיים המבדילים את מרכיביה אלה מאלה. (עמוד 11)

תלמיד חכם באמנותעריכה

המושג תלמיד חכם הגיע אף לאמנות. כך לדוגמה, צייר הצייר יוסף ישראלס ציור שכונה בשם "תלמיד חכם".

בספרות: ראו את סיפורו של ש"י עגנון: שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיכל רוזנברג, מפגשים מתוחים בין חכמי בית המדרש לבין חכמי הלב בספרות חז״ל, רעננה: מכון מופ"ת, 2017