אוטו פון ביסמרק – הבדלי גרסאות

}}

[[קובץ:Otto von Bismarck, Jugendbildnis im Alter von 22 Jahren.jpg|ממוזער|ביסמרק בצעירותו]]

 

אוטו פון ביסמרק היה איש צבא חזק ופוליטיקאי מבריק ממוצא פרוסי. לאחר השתלטות פרוסיה על שאר מדינות האזור ויצירת איחוד בדמות [[גרמניה]], יצר ביסמרק מערכות שלטון וחוק אחידות לכל המדינות. הוא נלחם במאבקים הדתיים (בקמפיין כושל) וכן ב[[סוציאליזם]] (הוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק). היה הראשון שהגה את רעיון [[ביטוח לאומי|הביטוח הלאומי]] – שהבטיח טיפול רפואי, [[פנסיה]] וסעד, זאת כמהלך במלחמתו בסוציאליסטים. ביסמרק העביר את האוכלוסייה תהליך מואץ ביותר של מודרניזציה – ונאבק בתככים הפוליטיים שעלו בעקבות זאת על ידי מתן ייצוג מגוון בפרלמנט והרחבת זכות הבחירה. עם זאת דאג במקביל לנטרל את הפרלמנט מכוחו, ובפועל קיבל לבד החלטות (תחת הנהגתו הרשמית של הקיסר).

 

 

ביסמרק היה אומן בכל הקשור ל[[פוליטיקה]] פנימית. הוא יצר את [[מדינת רווחה|מדינת הרווחה]] הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של [[מעמד הפועלים]] הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו ה[[סוציאליסטים]]. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הוא כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת תעריפי המכסים והתנגדו ל[[הכנסייה הקתולית|כנסייה הקתולית]]) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות, שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה ב[[גרמניה]]. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את תעריף המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון ב[[דמוקרטיה]] ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית – היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת [[1888]] עלה לשלטון [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|וילהלם השני]], נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.

המלך וילהלם חפץ בארגונו מחדש של [[הצבא הפרוסי]] בהתאם להצעה שהוגשה בידי מיניסטר המלחמה הגנרל [[אלברכט פון רון|פון רון]]. הרפורמה של רון כללה את הפיכתו של הצבא הפרוסי מצבא עממי לצבא מקצועי. וכן הארכת תקופת הגיוס חובה משנתיים לשלוש.{{הערה|שם= דברי הימים עמ' 225|מיכאל זיו ושמואל אטינגר, '''דברי הימים''', כרך ג', עמ' 225}} אולם החוגים הליברליים במדינה התנגדו לרפורמות אלו, וכמוהם הפרלמנט שסבר שמהלך כזה יכפיף למעשה את הצבא לפקודתו האישית של המלך ויצמצם את כוח הפרלמנט.{{הערה|שם=דברי הימים עמ' 226|מיכאל זיו ושמואל אטינגר, '''דברי הימים''', כרך ג', עמ' 226}} בלית ברירה השתמש הפרלמנט בנשק האחרון שעמד לרשותו, וסירב לאשר את התקציבים שדרש המלך לצורך ביצוע הרפורמות.{{הערה|שם=דברי הימים עמ' 226}} המלך מצדו הזעיק אותה שנה את ביסמרק חזרה לברלין ומינה אותו כ[[קנצלר גרמניה|קנצלר]]. המלך האמין שביסמרק הוא היחיד שיוכל להושיע אותו במצב זה.

 

:{{ציטוטון|גרמניה אינה נושאת את עיניה אל הליברליזם של פרוסיה. אלא אל העוצמה שלה. בוואריה, וירטמברג ובאדן יכולות להשתעשע בליברליזם, אך לא יימצא אדם שמסיבה זו יהא נכון להפקיד את השלטון במקומות אלה בידי פרוסיה. פרוסיה מצווה לצבור את כוחותיה ולשמור אותם תוך כוננות לשעת הכושר, שכבר חמקה ועברה כמה פעמים ולא נוצלה. מימי חתימת האמנה בווינה לא היו גבולותיה של פרוסיה מותאמים לצורכי חיים מדיניים בריאים. '''לא בנאומים פרלמנטריים ובהצבעות רוב מוכרעות שאלות היום הגדולות, זאת הייתה הטעות הגדולה של השנים 1848–1849, הן מוכרעות בברזל ובדם.'''}}

 

בשנת [[1890]], לאחר שזכה ברוב מוחלט ב[[רייכסטאג]], ניסה ביסמרק להפוך את החקיקה האנטי-סוציאליסטית הזמנית לחקיקה של קבע. הרוב ה[[קואליציה|קואליציוני]], שנסמך על נציגי המפלגה השמרנית והמפלגה הלאומית הליברלית תמך בצעדים אלו, אך הסתייג מחקיקה שנועדה להסמיך את המשטרה לגרש [[הסתה|מסיתים]] סוציאליסטיים מביתם. ככל שנמשך הדיון בחקיקה זו, גילה בו וילהלם עניין רב יותר. הוא גילה עניין בתנאים הסוציאליים של העובדים, ובמיוחד של הכורים, ששבתו בשנת [[1889]] במחאה על תנאיהם. הייתה זו מדיניות רבת שנים של ביסמרק, להתנגד בתוקף לארגונם הפוליטי של הסוציאליסטים, [[המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית]], ובפועל לקיים [[מדינת רווחה|מדיניות רווחה]] מתקדמת לזמנה, על מנת לזכות בתמיכת מעמד הפועלים. וילהלם, כפי הנראה, לא היה מסוגל לקדם מדיניות פרגמטית ומתוחכמת כזו שניסה ביסמרק לקדם. ביסמרק, שחש בלחץ מצד וילהלם ובחוסר הערכה מצידו, סירב לחתום על הצהרה בדבר הגנת העובד לצידו של וילהלם, כפי שנדרש על פי החוקה, וזאת על מנת למחות על התערבותו של וילהלם בענייני הממלכה, במקום שבו קודמיו נמנעו מלהתערב.

 

 

את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" – "מחשבות וזכרונות"). מת ב-[[1898]] בפרידריכסרו (Friedrichsruh). הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-[[1890]], ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו ל[[מלחמת העולם הראשונה]]. הוא עצמו, בשנת חייו האחרונה, חזה במדויק שמלחמה עולמית תפרוץ בעקבות "איזו שטות ארורה כלשהי בבלקנים",{{הערה|Colin Bingham, '''[https://books.google.com/books?id=urVRgdyjobEC&pg=PA118 Wit and Wisdom: A Public Affairs Miscellany]''' (1982), p. 118; ראו גם: [[ברברה טוכמן]], '''[[אוגוסט 1914]]''', עמ' 72 (עמ' 81 במהדורת 1999).}} כפי שאכן קרה לאחר [[רצח פרנץ פרדיננד]].