אינטימיות – הבדלי גרסאות

למעשה מהות האינטימיות היא יחסים של חשיפה הדדית, "הדיבור עצמו הוא חוויית הקשר והאינטימיות, שיתוף האחר במה שמתרחש בתוכנו וחיבור שלו לאינטימיות שלנו עם עצמנו." <nowiki>{{הערה| גונן, ססמדר. (2019). "חרדת האינטימיות". עמ' 93, תל -אביב: רסלינג עמ' 93.}}</nowiki>

על פי [[תאוריית ההיקשרות]] של [[ג'ון בולבי]] יש צורך ביולוגי הישרדותי ביצירת קשרים רגשיים והענקת חוויית ביטחון לילד דרך הטיפול של הוריו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי ומשמעותי שיספק להם את הצרכים הבסיסיים ויענה למצוקותיו. בולבי טבע את המונח "בסיס בטוח", כמנגנון הישרדותי, חיוני וטבעי, שכאשר אינו פועל מופיעות תקלות והפרעות. הבסיס הבטוח, שנרכש בילדות, מאפשר להישען עליו גם ביחסים בוגרים עם אחרים, והוא תנאי ליכולת להתפתח ולהיות עצמאיים בבגרות ובזוגיות. <nowiki>{{הערה|ג'ון בולבי, ג'''ון (2016). "בסיס בטוח'''". תל -אביב: עם עובד. עמ' 122.}}</nowiki>(בולבי, 2016המבסס את התאוריה כולה על אהבה, השפעה והגנת הילד, בעוד שייתכן שהיחס בין ילד להורה נובע לפחות בחלקו מההשפעה של הילד על תהליך ההיקשרות לא פחות מהוריו ושזוהי יצירה משותפת יותר ממה שנראה לעין. הילד ואופיו מתנים איזה הורה יהיה לו, והאינטימיות שעשויה להיווצר ביניהם אינה תלויה רק בהורה אלא ביכולת של הילד להיקשרות). <nowiki>{{הערה| גונן, סמדר. (2019). "חרדת האינטימיות". תל-אביב: רסלינג עמ' 12219.}}</nowiki>

בולבי מתאר שלושה דפוסי היקשרות 1. היקשרות בטוחה 2. היקשרות אמביוולנטית המתבטאת בחרדת נטישה. 3. היקשרות נמנעת.<nowiki>{{הערה|ג'ון בולבי, ג'''ון (2016). "בסיס בטוח'''". תל -אביב: עם עובד, 2016,. עמ' 125.}}</nowiki> אצל בולבי ישנה הנחה מובלעת, שאינה נידונה בפירוש, שרק ילד עם בסיס בטוח יוצר אינטימיות, <nowiki>{{הערה| בולבי, ג'ון בולבי,(2016). '''"בסיס בטוח'''". תל -אביב: עם עובד, 2016,. עמ' 127.}}</nowiki> כלומר, ללא הבסיס הבטוח לא תיתכן אינטימיות. דפוסי היקשרות אלו פותחו והוכחו מחקרית על ידי מבחן [[המצב הזר]] שערכה [[מרי איינסוורת]]. מבחן זה הראה והדגים את שלושת דפוסי ההיקשרות, הבאים לידי ביטוי במצב שבו האם עוזבת את הילד עם אדם זר, ולאחר מכן חוזרת לחדר. בדפוס ההיקשרות הבטוחה הילד רוצה בקרבת אימו, חרד בטווח הנורמה כשהיא עוזבת ונרגע מהר בחזרתה. בדפוס ההיקשרות האמביוולנטית הילד מתקשה להיפרד מאימו, חרד ברמה גבוהה כשהיא עוזבת ומתקשה להירגע בחזרתה, בדפוס זה כאשר האמא חוזרת הילד לעיתים אף דוחה אותה בכעס. בדפוס ההיקשרות הנמנעת הילד לא מראה כל צורך בקשר עם האם, לא חרד כל כך כשהיא עוזבת ואדיש כלפיה כאשר היא חוזרת. גם בעלי דפוס ההיקשרות הנמנעת מתחלקים לשני דפוסים, היקשרות נמנעת חרדה שבה הילד נמנע מהיקשרות מחשש לאבד אותה. ודפוס היקשרות נמנעת מוותרת, שבה הילד כבר לא רוצה בהיקשרות ואינו מייחס לקשר משמעות.

אף על פי שפגיעות רגילה היא חלק מהאינטימיות, פגיעות-יתר פוגעת ביכולת לקיים ולפתח יחסים אינטימיים. ביחסים אינטימיים אנשים יפתחו מודעות לסיבות הפגיעה, ייקחו אחריות על רגשותיהם ולכן יוכלו להתמודד עם הפגיעות טוב יותר. לעומתם, אנשים בעלי פגיעות-יתר מאוימים יותר מהסביבה, מונעים מפחד מפגיעה, ואינם לוקחים אחריות על רגשותיהם, מה שמונע מהם ליצור קשר יציב ולפתח הדדיות ואינטימיות.<nowiki>{{הערה| גונן, סמדר. (2019). "חרדת האינטימיות". תל-אביב: רסלינג עמ' 33.}}</nowiki>

<nowiki>עוד דרך לברוח מהפגיעות של האינטימיות מתאפשרת בתוך קולקטיב, ובעזרתו נמנעים מקשרים אישיים ופרטיים. הסוציולוג איתן מכטר טוען כי האנונימיות במרחב העירוני מאפשרת בריחה מאינטימיות. במרחב הציבורי יש לכאורה כל הזמן הזדמנויות פתוחות, וזה כשלעצמו די מאיים כי כל רגע אפשר לפגוש את מי שיהיה אהבת חייך ולהסתכן במחויבות ארוכת טווח. {{הערה|''' מכטר, איתן ואביטל. (2015). "בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני</nowiki>''".'', 2015,תל-אביב: רסלינג''.''<nowiki> עמ' 26}} בשל הניכור והאנונימיות מתגבר הרצון והצורך למצוא קשר חם ואינטימי, אך באותה עת מתגבר הפחד מפגיעה רגשית שמלווה היכרות חדשה. החיפוש, הכמיהה והפחד גורמים להתגוננות יתר ולפיכך למחסום בפני המציאה והאפשרות לכונן יחסים אינטימיים (שם, 132)</nowiki>

חוסה אורטגה אי גאסט כותב בספרו '"מסות על אהבה'": "אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים." (שם, 33). "כאשר הזולת, המושא, נעתר למאוהב, מגיע תור של "איחוד" שמכוח חלחול הדדי, מצב שבו מעביר כל אחד את שורשי הווייתו אל השני וחי - הוגה, משתוקק, פועל - לא מתוך עצמו אלא כביכול מתוך האחר. ושוב האהוב איננו עוד מושא חיצוני להגות בו, שהרי הוא בתוך הנושא, כרוך בו ומאוחד עמו." "האהבה מאחדת את בני הזוג באיחוד כה הדוק ומקיף עד שלא נותר מרחק דרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד בבן זוגו".(1989, 59). "יש דחף מוזר למוסס את האישיות שלנו בזו של האחר ולשאוף אל תוכנו את אישיותו של האהוב. זו תשוקה רבת מסתורין; לפיה עונג האהבה כרוך כולו בהרגשת היותנו חדירים מבחינה נפשית להשתכנות הזולת בתוכנו". (שם, 126).