דוד פור – הבדלי גרסאות

את תקופת [[השואה]] עבר ב[[גטו]] בשאולאי, לצד אמו ואחותו, והיה פעיל בתנועת ההתנגדות. שבועיים לפני שהגיעה [[דיוויזיית חיל רגלים ה-16 של ברית המועצות|הדיוויזיה ה-16]] של [[הצבא האדום]], הוא נשלח על ידי ה[[נאצים]] ל[[מחנה השמדה|מחנה ההשמדה]] [[שטוטהוף]] ומשם ל[[מחנה הריכוז דכאו]] שבדרום [[גרמניה]]. לקראת סיום [[מלחמת העולם השנייה|המלחמה]], כש[[צבא ארצות הברית|הצבא האמריקאי]] התקרב לשערי דכאו, הוציא ה[[גסטפו]] את היהודים שעוד נשארו בחיים, ובהם פור, ל[[צעדת מוות]] לכיוון דרום גרמניה. ב-[[2 במאי]] [[1945]] <!-- לא ברור איפה: כשמצעד המוות עבר את העיירה באד טלז בואך העיירה באד קירשה -->, הגיע הצבא האמריקאי ושחרר אותם מידי הנאצים. פור פונה לבית חולים שהקימו האמריקאים במנזר גדול ליד לנדסברג בשם סנט אוטיליין, שם אושפז וחייו ניצלו. לאחר ששוחרר מבית החולים החל לרכז שרידי השואה בעיירה ב[[פלדפינגמחנה העקורים פלדאפינג]], היה ממקימי תנועת "נוחם" (נוער חלוצי מאוחד), וארגן את עלייתם לישראל של מאות ניצולי שואה.

ב-[[1947]] עלה פור לארץ ישראל עם רעייתו אסתר וקבוצה של 80 ילדים יתומי שואה על סיפונה של [[אוניית מעפילים|אוניית המעפילים]] [[תיאודור הרצל (אוניית מעפילים)|תיאודור הרצל]]. הספינה נעצרה על ידי הבריטים כשהתקרבה לחופי הארץ, ונוסעיה, בהם בני הזוג פור, נשלחו למחנה מעצר ב[[קפריסין]]. בדצמבר, לאחר 10 חודשים, שוחררו והשתקעו בקיבוץ [[אפיקים]] שב[[עמק הירדן]].

בינואר [[1949]] הצטרפו לקיבוץ בוכנוואלד, לימים קיבוץ [[נצר סרני]], שהוקם על ידי ניצולי שואה ממחנה הריכוז [[בוכנוואלד]]. באותה שנה נבחר למזכיר הקיבוץ, והיה אחד החברים המרכזיים בקיבוץ. ובהמשך כיהן פעמיים נוספות כמזכיר הקיבוץ. בתחילת [[1951]] שימש מזכיר תנועת "[[הנוער העובד והלומד]]" בישראל.

בדצמבר [[1967]] מונה פור ל[[קונסול דיפלומטי|קונסול]] התרבות של ישראל ב[[פילדלפיה]]. במהלך שהותו בעיר, השלים לימודי [[תואר שני]] בחינוך משווה ב[[אוניברסיטת פנסילבניה]]. לאחר שובו לישראל, ב-[[1970]], הקים את בית הספר התיכון האזורי "ברנר" והיה מנהלו הראשון. החל מ-[[1976]] שימש יושב ראש הוועדה לחינוך העל-יסודי ב[[משרד החינוך]], ולאחר מכן, במשך 8 שנים כיהן כיושב ראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.