ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
עריכה
שורה 10:
| מושפעים = [[מקיאוולי]], [[ג'ורדנו ברונו]], [[יוהאנס קפלר]]
}}
'''ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה''' (ב[[איטלקית]]: Giovanni Pico dei conti della Mirandola e della Concordia) ([[מירנדולה]], [[נפה (פרובינציה)|נפת]] [[מודנה]], [[24 בפברואר]] [[1463]] - [[פירנצה]], [[17 בנובמבר]] [[1494]]) היה [[הומניזם|הומניסט]] ו[[פילוסוף]] [[איטלקי]] מפורסם בתקופת ה[[רנסאנס]].
 
==חייו==
נולד במירנדולה כבן הזקונים של ה[[רוזן]] ג'אן פרנצ'סקו הראשון ושל ג'וליה בויארדו. למד ב[[בולוניה]] (1477-1478), ב[[פרארה]] (1479) וב[[פדובה]] (1480-1482), שם למד עם [[אליהו דלמדיגו]], שבין היתר לימד אותו [[עברית]] ו[[ערבית]] והתוודעותרגם לכתבילו מערבית את כתבי הפילוסוף [[אבן רושד]]. כמו כן סיפקו לו דלמדיגו ו[[יהודי מומר]] בשם [[פלביוס מיתרידטס]] ספרי [[קבלה]] כגון [[ספר יצירה]], [[ספר הזוהר]] וספריו של [[אברהם אבולעפיה]].
 
בשנת [[1484]] עבר ל[[פירנצה]], שם התיידד עם [[לורנצו דה מדיצ'י]], ועם אנשי הרוח [[אניולו פוליציאנו]] (אמברוג'יני) ו[[מרסיליו פיצ'ינו]] והתקבל על ידי מורו וחברו פיצ'ינו כחבר ב"[[האקדמיה האפלטונית|אקדמיה האפלטונית]]". שם גם המשיך בלימודי קבלה, הפעם מפיו של הפילוסוף היהודי [[יוחנן אלימנו]] תושב פירנצה. ב-[[1486]] פרסם ב[[רומא]] את חיבורו "''Conclusiones philosophicae, cabalisticae et theologicae''". הוא זומן להעיד בפני ועדה שכינס ה[[אפיפיור]] [[אינוקנטיוס השמיני]] כדי לבחון האם הוא כופר, ובעקבות זאת נדון למאסר והאפיפיור הוציא [[בולה אפיפיורית]] המוקיעה אותו ואוסרת לפרסם את כתביו. פיקו דלה מירנדולה נמלט ל[[צרפת]] וחזר לפירנצה רק לאחר שלורנצו דה מדיצ'י ערב לו. בפירנצה חי תחת עינו הפקוחה של [[ג'ירולמו סבונרולה]] ונפטר בשנת [[1494]], בגיל 31.
 
רעיונו ההגותי העיקרי היה כי כל האמיתות ה[[פילוסופיה|פילוסופיות]] וה[[תאולוגיה|תאולוגיות]] (ה[[יהדות]], ה[[נצרות]] וה[[אסלאם]], ה[[פילוסופיה יוונית|פילוסופיה היוונית]] (הן זו של [[אריסטו]] והן זו של [[אפלטון]]), המדע הערבי, ה[[כישוף]] וה[[קבלה]]) נובעות למעשה מאותו מקור קדום ומבטאות אותה אמת עצמה. בנוסף, מייצג פיקו את תפיסת ה[[הומניזם]] מן ה[[רנסאנס]]הרנסאנס ולאחר מכן, לפיה האדם ניצב במרכז העולם והוא בעל חופש רצון עצמאי.
 
פיקו זכה לכבוד רב כאשר נקרא על ידי [[מיכלאנג'לו]] "אדם כמעט אלוהי".{{מקור}} הוא השפיע על [[ניקולו מקיאוולי]] שבא לשמוע את הרצאותיו בפירנצה והייתה לו גם השפעה על האסטרונום [[יוהאנס קפלר]], בעקבות דיוניו על ה[[אסטרולוגיה]] וה[[אלכימיה]].
שורה 28:
בנאום ניסח פיקו את ה[[מניפסט]] של ההומניזם, לפיו האדם ניצב מול הבריאה כשותף לאל ובידו הבחירה לעשות כל שביכולתו וברצונו, ללא גזרה מוקדמת או כבלים כלשהם. במסה זו היה פיקו מבשר ראשון של הפקת מסקנה מעשית מן התפיסה ההומניסטית האוניברסלית של כבוד האדם: מסקנה פוליטית בדבר "[[זכויות האדם]]". פירותיו הפוליטיים של מהלך זה יבשילו וינוסחו 200 שנה מאוחר יותר, במגילות זכויות האדם של [[המהפכה הצרפתית]] או [[הצהרת העצמאות האמריקאית]].
 
במסגרת 900 התזות שחיבר, קיימות 47 תזות על אודות הקבלה ("הוכחת הדת הנוצרית על סמך יסודות החכמה העברית"), שבהן הניח פיקו - שלמד את הקבלה היהודית מהיהודים [[אליהו דלמדיגו|דלמדיגו]], [[פלביוס מיתרידטס|מיתרידטס]] ו[[יוחנן אלימנו|אלימנו]] - את המסד ל[[דיסציפלינה|תחום הדעת]] של ה[[קבלה נוצרית|קבלה הנוצרית]]. הוא מנסה למצוא בקבלה ביסוס ליסודות תאולוגיים נוצריים ובמיוחד ל[[השילוש הקדוש|שילוש הקדוש]].
 
פיקו הוא דמות חשובה בהיסטוריה של התקבלות ה[[מאגיה]] בזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית יחד עם מורו וחברו פיצ'ינו. לפי חלק מהתזות ולפי "הנאום", גם תורותיו של "[[הרמס טריסמגיסטוס]]" (הכישוף, האסטרולוגיה, האלכימיה וכדומה) מקורן הוא אותה אמת קדומה העומדת בבסיס כל הדתות והפילוסופיות ולכן הן כשרות והעוסק בהן דומה לעוסק ב[[כתבי הקודש]].