מלחמת העצמאות של בנגלדש – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למוג'יבור רחמן
שורה 29:
את השלטון על המדינה הצעירה נטלו האליטות הצבאיות המוסלמיות של מערב פקיסטן (רובם בני האוכלוסיות האתניות של ה[[פנג'אב]]י ו[[פתאנים]]). כללית, המשטר נקט מדיניות של העדפת החלק המערבי ואפליית החלק המזרחי, הן בחלוקת משרות, כולל בצבא, הן בהשקעות כלכליות והן בקביעת עליונותה של שפת האורדו על פני הבנגלית. בנובמבר 1970 פקדה את מזרח פקיסטן סופת [[ציקלון]], שגבתה את חייהם של מאות אלפי תושבים. תגובת השלטון המרכזי, אשר התמהמה בפעולות הסיוע, המחישה, בעיני תושבי מזרח פקיסטן, את היחס המפלה.
 
בשנת [[1969]] הופל שלטונו הצבאי של [[איוב חאן]] בפקיסטן, ובבחירות דמוקרטיות שנערכו בשנה שאחריה, נבחרה מפלגת 'הליגה האוומית', בראשות [[שייח' מוג'יבור רחמן]], שתמכה בהתנתקות של מזרח פקיסטן ממערבה. הממשל הפקיסטני ניסה בדרכים שונות להתנער מתוצאות הבחירות, העלה הצעות לפיהן יהיו כביכול שני ראשי ממשלה וכדומה. הדבר עורר גלי התמרמרות במזרח, ומוגו[[מוג'יבור רחמן]] יצא ב-7 במרס בקריאה ל[[אי ציות אזרחי]]. צעד נוסף אותו נקטו המזרח פקיסטנים היה [[שביתה כללית]]. לפיכך, על מנת למנוע הישנות עליית הכוחות הקוראים להפרדת המדינות, החליט הממשל הפקיסטני לבצע טיהור נרחב במזרח, ושיגר למזרח תגבורות לכוחות הצבא שכבר שהו בו. ב-[[25 במרץ]] [[1971]] יצא לדרכו מבצע הטיהור, שכונה "מבצע זרקור". למחרת, בעיר [[צ'יטגונג]], הכריזו מפקדי תנועת ההתנגדות במזרח פקיסטן, אשר קמה לנוכח המאורעות, על עצמאות. כמה יחידות צבאיות מזרח פקיסטניות, אשר מרדו במשטר הפקיסטני, היוו את גרעין הכוח הלוחם בתנועת ההתנגדות. אליהם הצטרפו גופים צבאיים למחצה, עריקים מזרח פקיסטנים מהצבא, וכן אזרחים. לאורך כל תקופת מאבקם, המורדים נהנו מתמיכה הודית, הן פוליטית, הן צבאית: תחילה באמצעות אספקת נשק וציוד, ובהמשך באופן ישיר. סיוע זה בא כהמשך ליחסים המתוחים בין הודו לפקיסטן מאז הקמתן.
 
==הלחימה לעצמאות והרצח בבנגל==