חלוקת הודו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מוהנדס קרמצ'נד גאנדי ==> מוהנדס קרמצ'נד גנדי
מ קישורים פנימיים
שורה 7:
 
==הודו ופקיסטן==
שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות נולדו באופן רשמי בשעת חצות של 15 באוגוסט 1947. טקסי העברת הסמכויות נערכו יום קודם לכן ב[[קאראצ'י]], שנועדה להיות הבירה החדשה של פקיסטן, כדי לאפשר ל[[משנה למלך]] הבריטי האחרון, [[לואי מאונטבטןמאונטבאטן]], להשתתף הן בטקס בקאראצ'י והן בטקס ב[[דלהי]]. פקיסטן חוגגת את עצמאותה ב-[[14 באוגוסט]], והודו ב-[[15 באוגוסט]].
 
==הרקע לחלוקה==
שורה 34:
השלטון הבריטי בהודו לא שלט במישרין בכל האזור שנקרא בשם "הודו". בעוד חלק ממחוזות הודו נשלטו ישירות בידי הבריטים, חלקים נרחבים של הודו היו [[מדינות נסיכים]] עצמאיות למחצה, שנשלטו בידי שליטים מקומיים בתיאום עם הבריטים, באמצעות הסכמים והסדרים משפטיים שונים.
 
החלוקה בין שתי המדינות החדשות התבצעה על פי תוכנית הידועה כיום בשם "תוכנית השלושה ביוּני" או [[תוכנית מאונטבטןמאונטבאטן]]. בדו"ח שהזמינה ממשלת בריטניה מעורך דין לונדוני בשם סר סיריל רדקליף, ונקרא על שמו [[תוכנית רדקליף]] (Radcliffe Award), נקבעו אזורים שבהם רוב מוסלמי שישתייכו לפקיסטן ואזורים שבהם רוב הינדי שישתייכו להודו. בעקבות זאת, פקיסטן כלל שני אזורים נפרדים, מזרח פקיסטן (כיום בנגלדש) ומערב פקיסטן, שמפרידים ביניהם אלפי קילומטרים של טריטוריה הודית.
 
ב-[[18 ביולי]] 1947 עבר בפרלמנט הבריטי '''חוק עצמאות הודו''' שסיכם את סידורי החלוקה. בעקבות החלוקה הצטרפה פקיסטן כחברה חדשה ב[[או"ם]], ואילו הודו תפסה את מקומה של "הודו הבריטית" באו"ם.
שורה 41:
 
===הליך מזורז ושנוי במחלוקת===
חלוקת הודו הייתה מתחילתה הסדר שנוי במחלוקת עזה, ועד היום היא גורמת למתחים ברחבי תת-היבשת. כלפי המשנה למלך, לורד מאונטבטןמאונטבאטן, נטען לא רק שהוא האיץ את התהליך אלא גם שהוא השפיע על תוכנית רדקליף כך שתיטה לטובת הודו.{{הערה|Stanley Wolpert, 2006, Shameful Flight: The Last Years of the British Empire in India, Oxford University Press}} בין המבקרים יש גם הטוענים שחפזונם של הבריטים היה בין הגורמים לזוועות החלוקה.{{הערה|Richard Symonds, 1950, The Making of Pakistan, London, ASIN B0000CHMB1, p 74 }} משום שהכרזת העצמאות התקיימה לפני החלוקה עצמה, שמירת הסדר הציבורי הייתה באחריותן של שתי המדינות החדשות. חילופי אוכלוסייה גדולים לא נלקחו בחשבון; התוכנית קראה לעגן בחוק את שמירת זכויות המיעוטים שייוותרו משני צידי הגבול. הייתה זו משימה בלתי אפשרית ושתי המדינות נכשלו בה. החוק והסדר לא עמדו במעמסה, ורבים נהרגו ונרצחו בהפרות סדר, מעשי טבח או פשוט מקשיי הדרך כשניסו להימלט לחוף מבטחים. התוצאה הייתה אחד מחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בהיסטוריה.
 
מצד שני, יש הטוענים כי הבריטים נאלצו לזרז את התהליך בעקבות אירועים בשטח. שלטון החוק והסדר הציבורי קרסו בהודו כבר פעמים רבות בעבר והביאו לשפיכות דמים רבה. כשמאונטבטןכשמאונטבאטן התמנה למשנה למלך כבר הייתה תת-היבשת על סף [[מלחמת אזרחים]]. אחרי [[מלחמת העולם השנייה]] היו לבריטניה משאבים כספיים מוגבלים, וייתכן שהללו לא הספיקו לשמירה על הסדר הציבורי בהודו. ייתכן שיציאה מהירה מהודו נראתה כאלטרנטיבה עדיפה על פני התפרקות איטית של [[הראג' הבריטי]].
===חילופי אוכלוסייה===
[[חילופי אוכלוסייה]] בקנה מידה עצום אירעו בחודשים שמיד לאחר החלוקה. מרגע שהתבססו הגבולות בין שתי המדינות החדשות, עברו כ-14.5 מיליון איש בין המדינות בבקשם חוף מבטחים. על פי מפקד שנערך בין הפליטים ב-[[1951]], עברו 7,226,000 מוסלמים מהודו לפקיסטן, ומספר דומה של הינדים ו[[סיקהיזם|סיקים]] (7,249,000) עברו מפקיסטן להודו מיד אחרי החלוקה. מבין הפליטים 78%, או כ-11.2 מיליון, עברו ממדינה למדינה במערב, רובם בין שני חלקיה של פנג'אב; 5.3 מיליון מוסלמים עברו מהודו למערב פנג'אב שבפקיסטן, ואילו 3.4 מיליון הינדים וסיקים עברו מפקיסטן למזרח פנג'אב שבהודו. מלבד פנג'אב עברו במערב גם כ-1.2 מיליון פליטים בין שני חלקי חבל [[סינד]]. במזרח עברו רוב הפליטים (כ-3.5 מיליון) ממזרח פקיסטן ל[[מערב בנגל]] שבהודו, וכ-700,000 מוסלמים עברו בכיוון ההפוך.