קורדליירים – הבדלי גרסאות

במהלך השנה הבאה, שעמדה בסימן קיטוב פוליטי חמור ותסיסה גוברת, היה המועדון מעורב עד צוואר במחאות נגד אנשי כנסייה שסירבו לקבל את [[חוקת הכמורה]], האצילים הגולים שהמלך הגן עליהם מצעדי ענישה חמורים והימין באספה, בדמות מתונים כ[[לה פאייט]] שהוצגו כעושי דברו של הכתר. אך זינוקם האמיתי לקדמת הבמה התרחש עם מנוסתו הכושלת של המלך [[לואי השישה עשר]] מפריז ב-20 ביוני 1791. בעוד שהתנגדות למונרכיה הייתה בגדר של עמדת שוליים סהרורית קודם, פרסום מכתבו בו הוקיע את כל מהלכי המהפכנים מאז אוקטובר 1789 העלה בחריפות את התביעה להדיחו ולשפטו בעוון בגידה. הקורדליירים התייצבו בחזית ההתפרצות הרפובליקנית החדשה. הם היו בין המארגנים הראשיים של הפגנת ה-30,000 שהתכנסה סביב האספה המכוננת ב-24 ביוני בדרישה להדיח את לואי, ואנשיהם היו האחראים על הפצת כרוזים רפובליקנים בפריז בימים שלאחר מכן, ומשלחת מטעמם נשאה עצומה אנטי-מלוכנית נוספת לאספה ב-29. ב-15 ביולי נודע שהשלטון, נחוש להעמיד פנים שלואי "נחטף על ידי אויבי המהפכה" ופעל תחת אילוץ, פטר אותו מכל אחריות. דנטון והעיתונאי [[ז'אק-פייר בריסו]] קראו בתגובה להמונים להתכנס ב[[שאן דה מארס]] ולחתום על עצומה נוספת להדחתו. זו לא הייתה עוד עתירה לרשות המחוקקת, אלא עקיפתה ופנייה ישירה לעם. הצעד הגדיש את הסאה עבור המתונים באספה, שבחלו זה מכבר בהתססה משמאל. ב-16 בחודש פרשו 200 צירים מה[[יעקובינים]] והקימו את [[פייאנטים (מועדון)|מועדון הפייאנטים]] ששלט למעשה בממשל. למחרת, כש-50,000 פריזאים נאספו בשאן דה מארס, התחוללה במקום התנגשות אלימה עם כוחות המשמר הלאומי שסיפקה לרשויות אמתלה להחיל [[משטר צבאי]] ולמחוץ את הרדיקלים. עשרות נורו למוות בשדה, דנטון ומארה ירדו למחתרת ולבסוף נמלטו לאנגליה, ומועדון הקורדליירים נסגר בצו בו ביום, בגיבוי אנשי משמר מצוידים בתותחים.

 

 

מעברם של דנטון ובכירי המועדון לזירה הלאומית פינה את הדרך לחברים צעירים יחסית, בראש ובראשונה [[פייר גספאר שומט]] ו[[ז'אק רנה אבר|ז'אק רנה אֶבֵּר]], והאחרון נבחר לנשיא. הם הפכו את הקורדליירים לבסיס הכח של מה שנודע בדיעבד כסיעת ה'''[[אברטיסטים]]''' הקנאית שדחפה ל[[שלטון הטרור]] ותבעה להחריפו ולהמשיכו. בינתיים, דנטון ודמולן דווקא התמתנו והראשון שב מפרישה קצרה מן הפוליטיקה בשלהי 1793 כדי להפוך למנהיגם של המתונים מתנגדי הטרור, "הסלחנים" (אינדולגנטים). דמולן, שהיה מסית צמא דם בימיה הראשונים של המהפכה, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק", ששמו היה בהנגדה לזה של הנהגת המועדון הקיימת, ממנו הטיף לרגיעה. כך ניצבו יוצאי המועדון המקורי וראשיו הנוכחיים משני עבריה של המפה הפוליטית, כשרובספייר מאזן ביניהם בתווך. משניסו האברטיסטים ליזום הפיכה במרץ 1794 נעצרו ראשיהם. עריפתם ב[[גיליוטינה]] של אבר וחבריו ב-24 בו סימנה למעשה את סופו של מועדון הקורדליירים ככח פוליטי בר-קיימא. דנטון ודמולן לא האריכו ימים (תרתי משמע) אחריהם, שכן רובספייר פנה עתה כנגדם. ה"סלחנים" הלכו כולם אל הגרדום כעבור פחות משבועיים, ב-5 באפריל.