היסטוריה של אירלנד ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
אין תקציר עריכה
שורה 8:
===הרקע המיידי למרד===
 
בשנת [[1914]] התקבל חוק "שלטון הבית", אך הוא הוקפא למהלכה של [[מלחמת העולם הראשונה]]. רבים באירלנד סברו כי אין בכך די. הם ראו את המאבק העולמי, שבו מצויה אנגליה בקדמת החזית, כהזדמנות לקבל לידם את עצמאותם בכוח, והטיפו לרפובליקה אירית, במקום "שלטון הבית" אשר שמר על מסגרת המונרכיה האנגלית. בתחילת [[המאה ה-20]] הקים המנהיג [[ארתור גריפית']] את מפלגת [[שין פיין]] ("אנחנו עצמנו") אשר הטיפה לאידיאלים אלו. קבלת חוק שלטון הבית, חרף התנגדותם האלימה כמעט של הפרוטסטנטים בצפון, והקפאתו מיד לאחר מכן הסעירו את רוחם של הלאומנים האירים, אשר החליטו לנקוט באמצעים מיידיים להשגת מטרותיהם.
 
כוח האדם הפוטנציאלי של המורדים היה ארגון "המתנדבים האירים" אשר הוקם בימי קבלת חוק "שלטון הבית" על מנת לשמש מענה לארגון דומה של אנשי אלסטר הפרוטסטנטים. על ארגון זה השתלטו מבפנים חברי הארגון הקתולי הקיצוני "האחווה הרפובליקנית האירית" (IRB), ובהם [[פטריק פירס]], [[ג'וזף פלנקט]], [[איימון דה ואלירה]], ו[[מייקל קולינס]], והפכו את הארגון לכלי לקידום מטרותיהם, בניגוד למתינות של מנהיג הארגון, יואין מק'ניל.
שורה 26:
==הבחירות של 1918 ותוצאותיהן==
 
הרווח הפוליטי המיידי מן המרד היה למפלגת [[שין פיין]]. המפלגה לא לקחה חלק במרד באופן מאורגן (אם כי רבים מראשיה, כדה ואלירה, היו בין הלוחמים, ואם כי הבריטים האשימו את המפלגה בתכנון המרד, ובכך, שלא ביודעין, חיזקו את כוחה), וכן, לדרישתו של מייסדה, גריפית', הייתה בעלת מדיניות מוצהרת של התנגדות לאלימות. באוקטובר [[1917]] קיבל דה ואלירה לידיו את הנהגת המפלגה מגריפית'. דה ואלירה, המזוהה עם הנהגת מרידת חג הפסחא, עתיד היה עתה להוביל את התנועה הלאומית האירית במסלול שונה לחלוטין מזה שנקטו מנהיגים אירים אחרים, מ[[צ'ארלס סטיוארט פרנל]] ועד ג'ון רדמונד.
 
אם נותרה תמיכה כלשהי למפלגת "שלטון הבית", אשר מנהיגה, רדמונד, מת והותיר את ההנהגה בידי ג'ון דילון, הרי שזו אבדה עם ניסיונם הכושל של הבריטים להנהיג את [[גיוס חובה|גיוס החובה]] באי. הניסיון עורר גלי זעם, החל מן הכנסייה הקתולית, ועד חברי הפרלמנט האירים, אשר עזבו את ישיבות הפרלמנט במחאה. [[שביתה]] בת יום אחד, ב-[[23 באפריל]] [[1918]] לא הועילה, אך הישגי מדינות ההסכמה במלחמה הפחיתו את הצורך בגייסות נוספים, וכך נמנע הגיוס הכפוי באי. התביעה לגיוס חובה נראתה הגיונית ולגיטימית בפני עצמה, ובמיוחד לאור העובדה כי מאות אלפי מתנדבים אירים, מכל הזרמים הדתיים, שירתו תחת דגלו של המלך האנגלי במלחמה, אך מבחינת הלך הרוחות האירי היה זה הקש ששבר את גב הגמל.
שורה 60:
ביוני [[1921]], כאשר אנשים כמייקל קולינס סברו כי ה-IRA עומד ימים ספורים מהתמוטטות כללית, הכריזו לפתע הבריטים על רצונם בהפסקת אש ובמשא ומתן.
 
הרפובליקנים אירגנו משלחת בראשותם של מייקל קולינס וארתור גריפית'. דה ואלירה סירב להצטרף למשלחת, שכן ראה עצמו כראש המדינה האירית העצמאית, וסירב להצטרף לנושאים ונותנים, שכן השווה לו בדרגה, המלך [[ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת|ג'ורג' החמישי]], לא נטל חלק בדיונים. בדיעבד, נראה כי דה ואלירה ידע כי הנושאים ונותנים יגיעו לפשרה היסטורית, ולא רצה להיות המסכים לה. דה ואלירה נתן ייפוי כח בלתי מוגבל לחברי המשלחת.
 
תחת לחץ כבד, ואיומו של לויד ג'ורג' ב"מלחמה תוך שלושה ימים" הגיעו הנושאים ונותנים להסכם היסטורי ב-[[6 בדצמבר]] [[1921]]. ההסכם דיבר על ייסודה של "[[המדינה האירית החופשית]]" בשטחם של עשרים ושישה המחוזות הדרומיים של אירלנד (כאשר לששת המחוזות הצפוניים ניתנה האפשרות, אותה דחו על הסף, להצטרף למדינה החדשה), המדינה קיבלה מעמד של [[דומיניון]], דומה לזה של [[קנדה]] או [[אוסטרליה]], דהיינו עצמאות בכל ענייני הפנים, והשארת ענייני החוץ בידיה של בריטניה הגדולה. חברי הפרלמנט נדרשו להשבע אמונים למלך האנגלי, ומספר בסיסי צי בריטים נותרו על אדמת המדינה החדשה. הייתה זו לידתה של המדינה שתיקרא לימים הרפובליקה של אירלנד, או בשמה הרשמי, השם ה[[גאלית אירית|גאלי]] העתיק - אייר (Eire).