היסטוריה של אירלנד ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית – הבדלי גרסאות

===הרקע המיידי למרד===

 

 

כוח האדם הפוטנציאלי של המורדים היה ארגון "המתנדבים האירים" אשר הוקם בימי קבלת חוק "שלטון הבית" על מנת לשמש מענה לארגון דומה של אנשי אלסטר הפרוטסטנטים. על ארגון זה השתלטו מבפנים חברי הארגון הקתולי הקיצוני "האחווה הרפובליקנית האירית" (IRB), ובהם [[פטריק פירס]], [[ג'וזף פלנקט]], [[איימון דה ואלירה]], ו[[מייקל קולינס]], והפכו את הארגון לכלי לקידום מטרותיהם, בניגוד למתינות של מנהיג הארגון, יואין מק'ניל.

==הבחירות של 1918 ותוצאותיהן==

 

 

אם נותרה תמיכה כלשהי למפלגת "שלטון הבית", אשר מנהיגה, רדמונד, מת והותיר את ההנהגה בידי ג'ון דילון, הרי שזו אבדה עם ניסיונם הכושל של הבריטים להנהיג את [[גיוס חובה|גיוס החובה]] באי. הניסיון עורר גלי זעם, החל מן הכנסייה הקתולית, ועד חברי הפרלמנט האירים, אשר עזבו את ישיבות הפרלמנט במחאה. [[שביתה]] בת יום אחד, ב-[[23 באפריל]] [[1918]] לא הועילה, אך הישגי מדינות ההסכמה במלחמה הפחיתו את הצורך בגייסות נוספים, וכך נמנע הגיוס הכפוי באי. התביעה לגיוס חובה נראתה הגיונית ולגיטימית בפני עצמה, ובמיוחד לאור העובדה כי מאות אלפי מתנדבים אירים, מכל הזרמים הדתיים, שירתו תחת דגלו של המלך האנגלי במלחמה, אך מבחינת הלך הרוחות האירי היה זה הקש ששבר את גב הגמל.

ביוני [[1921]], כאשר אנשים כמייקל קולינס סברו כי ה-IRA עומד ימים ספורים מהתמוטטות כללית, הכריזו לפתע הבריטים על רצונם בהפסקת אש ובמשא ומתן.

 

 

תחת לחץ כבד, ואיומו של לויד ג'ורג' ב"מלחמה תוך שלושה ימים" הגיעו הנושאים ונותנים להסכם היסטורי ב-[[6 בדצמבר]] [[1921]]. ההסכם דיבר על ייסודה של "[[המדינה האירית החופשית]]" בשטחם של עשרים ושישה המחוזות הדרומיים של אירלנד (כאשר לששת המחוזות הצפוניים ניתנה האפשרות, אותה דחו על הסף, להצטרף למדינה החדשה), המדינה קיבלה מעמד של [[דומיניון]], דומה לזה של [[קנדה]] או [[אוסטרליה]], דהיינו עצמאות בכל ענייני הפנים, והשארת ענייני החוץ בידיה של בריטניה הגדולה. חברי הפרלמנט נדרשו להשבע אמונים למלך האנגלי, ומספר בסיסי צי בריטים נותרו על אדמת המדינה החדשה. הייתה זו לידתה של המדינה שתיקרא לימים הרפובליקה של אירלנד, או בשמה הרשמי, השם ה[[גאלית אירית|גאלי]] העתיק - אייר (Eire).