ציונות – הבדלי גרסאות

זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם חידוש ה[[ריבונות]] היהודית בארץ ישראל - הקמת [[מדינה יהודית]]. עם הקמת מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]], הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.

מראשיתה היו מטרות הציונות [[שיבת ציון]], [[קיבוץ גלויות|קיבוץ הגלויות]], החייאת התרבות ו[[עברית|השפה העברית]], יצירת [[צבר (קבוצה אתנית)#מגמות ותמורות במיתוס הצבר|יהודי חדש]] - [[יהדות השרירים]] על פי [[מכס נורדאו]] וביסוס [[ריבונות]] יהודית עצמאית. לפי [[בנימין זאב הרצל|בנימין זאב תאודור הרצל]], הנחשב להוגה הציונות ה[[מודרניזם|מודרנית]], הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כ[[חוק]] בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז [[הכרזת העצמאות|הקמת]] מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]] ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו [[מלחמת העולם הראשונה]], [[המנדט הבריטי]], [[העפלה]], [[מלחמת העולם השנייה]], [[השואה]], הקמת מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]] ו[[מלחמת העצמאות]], גם סדר העדיפויות בין היעדים השונים לא היה קבוע, גם בין אלה שהסכימו עליהם. לדוגמה, במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת [[מדינה דו-לאומית]] מטרה נכונה כמו תנועת [[ברית שלום]] שהוקמה ב-[[1925]], ו[[מפלגת פועלים השומר הצעיר|מפלגת "השומר הצעיר"]] שהוקמה ב-[[1946]].

לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]] (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.

לאחר הקמת '''מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]]''' החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. בין מניעיה ציונות<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.bac.org.il/society/article/mizrachi-zionism|הכותב=אריאל הורוביץ|כותרת=הניסיון לתייג את יהודי ארצות האסלאם בנפרד מההיסטוריה הציונית הכללית איננו נכון|אתר=בית אבי חי|תאריך=28 באפריל 2016}}</ref> אבל גם מימוש החזון העתיק של שיבה לציון, מצוקת יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי וגל פרעות ביהודים במדינות ערב כתגובה על הקמת מדינת ישראל.

הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה ל[[החלטת החלוקה]] של האו"ם ב-[[1947]], בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד. רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב-[[1948]] הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ו[[ישראל|מדינת ישראל]] קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות ב[[או"ם]]: לרבות [[ארצות הברית]], [[ברית המועצות]], [[הממלכה המאוחדת]], [[צרפת]], [[קנדה]], [[אוסטרליה]] ורוב מדינות אירופה. [[מדינות ערב]], לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ-1947, נסתיימה רק ב-[[1949]] כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אמנם מנצחת מ[[מלחמת העצמאות]] והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ-6000 חללים.

לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה. בתחילת דרכה של הציונות, תומכי הציונות היוו קבוצת מיעוט בקרב היהודים, אך עם הזמן גבר כוחם. אחרי קום מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]] מרבית היהודים בעולם מגדירים עצמם כציונים, אם כי ישנן קבוצות שרואות עצמן כלא-ציוניות או כאנטי-ציוניות מסיבות שונות.

ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות (בארץ ובעולם) להגדרתה של מדינת [[ישראל|מדינת ישראל]] כ[[מדינה יהודית ודמוקרטית|מדינה יהודית]], בטענה שיש בה משום אפליה נגד [[אזרחות|אזרח]]ים או [[תושב]]ים שאינם יהודים; זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות להקמת מדינה יהודית וניהולה שלא על ידי ה[[משיח]]; וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות כחלק מעמדתם לגבי המצב ב[[המזרח התיכון|מזרח-התיכון]]. בתחילת המאה ה-21, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל לרוב באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדותה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה אשר אותה חולקים גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות, כולל במדינת ישראל עצמה, השואפים להקים [[גישות למאפייניה של מדינת ישראל|מדינת כל אזרחיה]].