|
| מערכה=[[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה]]
| מלחמה=[[מלחמת העולם השנייה]]
| תמונה=[[קובץ:Battle of the Bulge.jpg|300px|חיילים אמריקניםאמריקאים בקרב הארדנים]]
| תאריך התחלה=[[16 בדצמבר]] [[1944]]
| תאריך סיום= [[25 בינואר]] [[1945]]
| מפה={{מפת מיקום מוויקינתונים|סטייה אנכית=7|סטייה אנכית נוספת=|כיוון כתב=|כיוון כתב נוסף=}}
|שם=קרב הארדנים
|כיתוב=חיילים אמריקניםאמריקאים בקרב הארדנים}}
'''הקרב על הבליטה''' (ב[[אנגלית]]: '''Battle of the Bulge''', ב[[גרמנית]]: '''Ardennenoffensive''', "מתקפת הארדנים") הוא הכינויהשם שניתן למערכה צבאיתהצבאית ב[[מלחמת העולם השניה]] בין צבא [[גרמניה הנאצית]] לבין צבאות [[בעלות הברית]] המערביות, שהתחוללה מאמצע דצמבר [[1944]] עד אמצע ינואר [[1945]] במסגרתבתחומי [[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|החזית המערבית]], והסתיימה בניצחון בעלות הברית. בשלב המערכה הראשון של הקרב תקפו הכוחות הגרמנייםהגרמנים את כוחות [[צבא ארצות הברית]] באזור יערות ה[[ארדנים]], במפגש הגבולות בין [[צרפת]], [[בלגיה]] ו[[לוקסמבורג]]. הקרב קיבלכונה אתכך שמובשל מהה[[מבלט]] שיצרה החדירה הגרמנית בקו החזית האמריקני. הוא הביאשיקף לידיאת ביטויהעוצמה אתשעדיין עוצמתהייתה הולו[[ורמאכט]] הגרמני בשלבים המאוחרים של [[מלחמת העולם השנייה]], והיה המתקפה הגדולה האחרונה שהוא ערך בחזית המערבית.
מטרת המתקפה הגרמנית, שקיבלהשכונתה את שם הקודאצלם מבצע "משמר הריין" (ב[[גרמנית]]: Wacht am Rhein), הייתה ליצור פרצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטחבשטחי [[לוקסמבורג]] ובלגיה, לתפוס את נמל [[אנטוורפן]] (שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית), ולהשמיד את כוחות בעלות הברית בהולנד ובצפון בלגיה, שינותקו ויכותרו על ידי המתקפה הגרמנית. [[אדולף היטלר]] האמין כי הצלחה תגרום לקרע בתוך הקואליציה האנגלו־אמריקאית, ותאפשר לגרמניה להעביר לאחר מכןבהמשך את כוחותיה ל[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]] כדי לבלום את המשך התקדמות [[הצבא האדום]] מערבה.
המתקפההמערכה החלה ב־[[16 בדצמבר]] 1944, בהשתתפות כ־200,000 חיילים גרמנים מ[[ארמיית הפאנצר החמישית]], [[ארמיית הפאנצר השישית]] של האס אס, ו[[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]]. היאהמתקפה הצליחה להפתיע את הכוחות האמריקאיים החלשים יחסית באזור. ויצרה עד ה־[[24 בדצמבר]] יצרה המתקפה הגרמנית בליטה עמוקה בחזיתבתוך החזית האמריקאית, שעומקה המרביהמירבי היה כ־100 ק"מ. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו עד מרחקלמרחק קילומטרים ספורים מהנהר [[מז]], אך שםושם נבלמה התקדמותם. עד ה־מה־[[26 בדצמבר]] איבדו הגרמנים את היוזמה, וכוחות בעלות הברית עברו למתקפת נגד. ב־[[7 בינואר]] [[1945]] הסכיםניאות היטלר לבסוף להפסיק את המבצע ולהסיג את כוחותיו מגזרת הארדנים, אך רק ב־[[25 בינואר]] השלימו הכוחות הגרמניים את נסיגתם לקווי ההתחלה שלהם.
להוציא את מבצע [[הפלישה לנורמנדי|המערכה על נורמנדי]], קרב הארדנים היה הקרב הגדול ומרובה־האבדותורב־האבדות ביותר שניהל הצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. בהיסטוריוגרפיה האמריקאית מקובל לראות בו את ה"קרב הבודד" (להבדיל מ[[מערכה (צבא)|מערכה]] צבאית) הגדולהנרחב והעקוב־מדם ביותר בתולדותיו בכלל, ובמלחמה זו בפרט. במהלך הקרבבקרב על הבליטה ספג הצבא האמריקאי, לפי הערכות שונות, בין 81,000 ל־108,000 נפגעים, כולל שבויים ונעדרים. אולםמנגד, הצבא הגרמני ספג אף הוא אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד צבאי במהלך הקרב, ויכולתו להמשיך לנהל את המערכה הצבאית בחזית המערבית נפגעה קשות.
==רקע==
===הרקע המבצעי בחזית המערבית===
[[קובץ:NormandySupply.jpg|300px|ממוזער|ספינות תובלה של בעלות הברית מורידות אספקה בחופי נורמנדי, לאחר הפלישה. התלות בנמלי נורמנדי יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטותמורכבות לכוחות בעלות הברית הנלחמים בצרפת.]]
{{ערך מורחב|החזית המערבית במלחמת העולם השנייה}}
לאחר פריצת כוחות בעלות־הברית ממחופי [[נורמנדי]] בסוף יולי [[1944]] והתקדמותם המהירה, הם הצליחו לקראת אמצע אוגוסט לכתר ב[[קרב פאלז]] את השרידיםשרידים של שתי ארמיות גרמניות –- [[ארמיית הפאנצר החמישית]] והארמייה השביעית – שלחמו בנורמנדי, (כ־100 אלף איש), באזור שכונה כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון־מזרחצפון־מזרחה, לבין הכוחות הבריטיים־קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ־60 אלף אבדות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להיחלץ מנורמנדי, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של כוחות בעלות הברית ב[[צרפת]].
עד ראשית ספטמבר [[1944]] שחררו צבאות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת, חדרו ל[[בלגיה]], והגיעו סמוך לגבולות [[גרמניה]]. אולם ההתקדמות המהירה של כוחות בעלות הברית יצרה בעיות [[לוגיסטיקה|לוגיסטיות]] קשות, וגרמה למתיחת יתר של קווי האספקה שלהם. בראשיתבתחילת ספטמבר פעלו כוחות החלוץ של בעלות הברית בעומק של יותר מחמש מאות קילומטרים מבסיסי האספקה העיקריים שלהם, ה[[נמל]]ים המלאכותיים בחופי נורמנדי ונמל [[שרבור]]. אף על פי שנמל [[אנטוורפן]] נכבש בשלמותו על ידי כוחות החלוץ של [[קבוצת הארמיות ה-21|קבוצת הארמיות ה־21]] כבר ב־[[4 בספטמבר]], לא ניתן היה להשתמש בובנמל בטרם יסולקוסולקו הגרמנים מהאיים ששלטו על שפך נהרהנהר [[סכלדה]], שהוביל אליו. הפיקוד העליון של בעלות הברית נכשלכשל בהבנת החשיבות של פתיחת הנמל לקבלתלשם קבלת אספקה, ולא מיהר להפנות כוחות לטיהור שפך הסכלדה{{הערה|רוברטס, אנדרו. '''סערת מלחמה''', הוצאת [[כנרת זמורה ביתן]] – [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], [[2011]]. עמ' 442}}. כתוצאהעקב מכךכך נפתח נמל אנטוורפן לשימוש רק ב־[[28 בנובמבר]] 1944 ועדיין היה רחוק מניצול מלוא היכולותהאפשרויות שלו. בנוסף לכך, ההפצצות הכבדות של מטוסי בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי, החריבו כליל את רשת מסילות הברזל בצרפת, שכעת הייתה זקוקה לשיקום נרחב כדי להשמישה מחדש.
תוכניתו של גנרל [[אייזנהאואר]], המפקד העליון של כוחות בעלות הברית ב[[מערב אירופה]], הייתה להתקדם לתוך שטח גרמניה בחזית רחבה ובמספרובכמה מאמצים עיקריים, אולםאך הבעיות הלוגיסטיות, ובמיוחד המחסור ב[[דלק]], לא אפשרואיפשרו לכוחותיו להמשיך בהתקדמותם המהירה לכל אורך החזית. [[ברנרד לו מונטגומרי|מונטגומרי]], מפקד [[קבוצת הארמיות ה-21|קבוצת הארמיות ה־21]], לחץ על אייזנהאואר להתקדם אל לב גרמניה במאמץ עיקרי אחד, שיתמקד בחזית צרה, אותו תוביל קבוצת הארמיות שבפיקודו, דרך שטח [[הולנד]]. הוא דרש לעצור את התקדמות [[הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית|הארמייה השלישית]] של [[ג'ורג' פטון]] בצפון־מזרח צרפת, כדי שניתן יהיה לגייס את המשאבים הדרושים לביצוע תוכניתו. גנרל [[עומר ברדלי|ברדלי]], מפקד [[קבוצת הארמיות ה-12|קבוצת הארמיות ה־12]], היה סבור שיש לתת עדיפות להתקדמות כוחותיוהכוחות שלו לכיוון [[פרנקפורט]] ולרכז שם את המאמץ העיקרי. אייזנהאואר חשש שהתקדמות אל לב גרמניה בחזית צרה עלולה לחשוף את האגפים של הכוח התוקף להתקפת נגד גרמנית. הוא העדיף שקבוצת הארמיות ה־21 תתקדם דרך שטח בלגיה, מצפון ליערות ה[[ארדנים]], אל [[חבל הרוהר]], אזור הייצור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה{{הערה|רוברטס, עמ' 441-440}}, בעוד חלק מכוחות קבוצת הארמיות ה־12 יתקדמו מדרום לארדנים כדי לכבוש את [[חבל הסאר]], גם הוא מרכז תעשייתי חשוב.
בתחילת ספטמבר אישר אייזנהאואר למונטגומרי את תוכניתו השאפתנית של מונטגומרי שנודעהבשם כ[[מבצע מרקט גארדן]], לביסוסלהצבת ראש־גשר מעבר ל[[ריין]] התחתון, כדי לסייע לכוחות היבשה לכתר את הרוהר מצפון, ולאגף את [[קו זיגפריד]]. המבצע כשל בהשגת מטרותיו וכילה משאבים יקרי־ערך של בעלות הברית, ובעיקר דלק, בדיוק בשעה ש[[הארמייה השלישית של ארצות הברית|הארמייה השלישית]] של פטון התקדמה לעבר הריין ונתקלה בהתנגדות קלה, אך המחסור בדלק – שהיה צורךשנאלצו להובילו מאות קילומטרים מנמל שרבור – בלם את התקדמותה. באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמותהתקדמות שלכוחות בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון, ובנהרונהר ה[[מוזל]] בדרום. לאחר הכישלוןכישלון במבצעמבצע מרקט גארדן, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית [[אאכן]] והיערות של הארדנים בגבול [[לוקסמבורג]]־[[בלגיה]] וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל אפשרות זו בשל התפיסה כיבנימוק אזורשאזור הארדנים המיוער איננו מטרה מבצעית נוחה לתקיפה. במקום זאת העדיפו לתקוף את אאכן (בצפון) ישירות ואת [[הקרב על יער הירטגן|יער הירטגן]] (בדרום){{הערה| הסטינגס, מקס. '''ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944''', הוצאת דביר, [[2007]]. עמ' 118}}, אולם הצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנע אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת{{הערה|הסטינגס, עמ' 108}}.
בינתיים ניצלו הגרמנים את מרווח הזמן שזכו בו הודות לניצחונם בהולנד כדי להחיש תגבורת אל קו זיגפריד, שעד אז לא היה מאויש כראוי. משלהי ספטמבר ועד אמצע נובמבר מצאו את עצמם כוחות בעלות הברית הודפים התקפות־נגד גרמניות החלטיות ב[[הרי הווז']] ועל הנהרות מוזל וסכלדה, כמו גם ב[[מץ]] ובאאכן. הקרבות שהתנהלו במבואות־המערב של גרמניה באוקטובר־נובמבר [[1944]] לא נשאו עוד אופי של קרבות פריצה והפכו לתהליך של שחיקה הדדית.
|
