חמיר – הבדלי גרסאות

על מרכזיות היהדות בחיי מלכי חמיר אנו למדים לראשונה מכתובת חמירית משנת 449 לספירה, אותה חקק של התוּבּע כרַחְבְּאִל, בנו של אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד. כרחבּאל מתאר בכתובתו כיצד תיקן את הסכר המפורסם בעיר [[מארב (מחוז)|מַאְרִבּ]] בזכות "אלוהים בעל השמים והארץ".{{הערה|שם=הערה מספר 20180721221701:0}} לכתובת זו מצטרפות כתובות חמיריות נוספות, שבשונה מכתובות חמיריות אחרות, מוקדשות לאל אחד ויחיד. אל זה מכונה "הרחמן", כינוי מוכר לאלוהים בימי התלמוד, ואף "ריבון היהודים".{{הערה|שם=הערה מספר 20180721221701:2|{{צ-ספר|מחבר=שלמה דב גויטיין|שם=האסלאם של מחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות|מו"ל=ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - לימודי יסוד|שנת הוצאה=1987}}}} מסמך נוסף המעיד על השפעת היהדות על חמיר הוא "ספר החמירים" (בארמית: "ܟܬܒܐ ܕܚܡܝܪܝܐ כתבא דחמיריא") שנכתב ב[[ארמית-סורית]] בשנת 525, מעט לאחר שנפלה ממלכת חמיר בידי קיסרות אקסום. הספר מתאר באריכות ואף בגוזמה את רדיפת הנוצרים בעיר נג'ראן בחמיר על ידי התובּע היהודי האחרון, [[יוסף ד'ו נואס|יוסף ד'ו נוּאַס]], המוכר גם בשם יוסף אסאר.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721221701:1}} המלך יוסף דו נואס, נהג על פי מסורת התלמוד, והיה בקשרים אמיצים עם חכמי טבריה שהגיעו לתימן בכל שנה. גם יהודי חמיר פעלו ברוח התלמוד, וזאת לאור תיאורים מסוימים בספר החמירים, וכן לפי פועלם של שני יהודים מתימן שהתאסלמו במאה השביעית לספירה – [[כעב אל-אחבאר]] ו-[[והב אבן מונבה]]: השניים העבירו אל האסלאם אגדות, סיפורים ומסורות יהודיות הנזכרות בתלמוד.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721221701:1}}