וירטואוז – הבדלי גרסאות

מי שאפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת ה[[איטליה|איטלקים]], שהגדולים בהם היו ועודם [[משפחת אמאטי]], [[סטרדיוואריוס]] ו[[ג'וזפה גוארנרי]]. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, [[ארכאנג'לו קורלי]], [[אנטוניו ויוואלדי]] ו[[ג'וזפה טרטיני]], כולם בני המחצית השנייה של [[המאה ה-17]], ואחריהם [[ג'ובני בטיסטה ויוטי]] ותלמידו [[רודולף קרויצר]], [[הנריק וייניאבסקי]] ו[[ניקולו פגניני]], שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונולכישרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם ש[[פרדריק שופן]], אמן וירטואוז ב[[פסנתר]], כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני [[צ'מבלו]] וירטואוזיים, שהנודעים בהם הם [[פרנסואה קופרן]], [[ז'אן-פיליפ ראמו]] ו[[דומניקו סקרלטי]]. [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גאורג פרידריך הנדל]] היו וירטואוזים דגולים בעיקר ב[[עוגב]], אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו{{הערה|1=קורט פאהלן, "תולדות המוזיקה בעולם", הוצאת ניב, תרגום יצחק הירשברג, עמ' 178-180}}. עבור חלק מההמוזיקאים ובפרט חלק מהווירטואוזים, דווקא הווירטואוזיות נתפסת כחזות חסרת תוכן או כרהבתנות נטולת ערך [[אמנות|אומנותי]], כ[[אומנות|מלאכה]] גרידא. ביקורת שכזו רווחה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] כנגד [[פרנץ ליסט|ליסט]] ואף הקדים בביקורתו [[צ'ארלס ברני]] על וירטואוז ה[[כלי מקלדת|מקלדת]] ה[[אנגלי]], [[ויליאם בבל]], שהצטיין בנגינה בעוגב, בצ'מבלו, ב[[שמיעה אבסולוטית|שמיעתו האבסולוטית]] ובזיכרונו המדויק, {{ציטוט|תוכן=רכש תהילה ברבים על ידי עיבוד ארכני ללא צורך של השירים האהובים מה[[אופרה]] רינאלדו (מאת הנדל) ומאחרות, [[המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק|בנות התקופה]], לתרגילי אצבעות ראוותניים ומבריקים, שאפשרו לו להדהים את קהל שומעיו הנבער מדעת בנגינת צלילים בודדים בזריזות אצבעות בלבד, ללא טעם, הבעה, הרמוניה או מודולציה, ולזכות במוניטין של מבצע דגול בהשקעה מועטה ... מר בבל... מפגין הן בטלנות והן שחצנות כאחת.}}