מחמוד פהמי נוקראשי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ הוספת קישור לממשלת מיעוט |
||
שורה 49:
מחמוד פהמי נוקראשי נולד בשנת [[1888]]. הוא היה חבר במפלגת [[הגוש הסעדי]], שהתפצלה מ[[מפלגת אל-ופד]] בשנת [[1938]] על רקע סכסוכים עם ראש המפלגה [[מוסטפא אל-נחאס]]. התנועה הונהגה בידי [[אחמד מאהר]], נוקראשי עצמו, והאינטלקטואל [[עבאס מחמוד אל-עקאד]]{{הערה|פ. ג'. וטיקיוטיס, '''מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת''', עמ' 314}}. לאחר התפטרותו של נחאס מראשות הממשלה ב[[אוקטובר]] [[1944]] התמנה מאהר לראשות הממשלה{{הערה|[[חגי ארליך]], ''':מצרים: האחות הבכירה''', עמ' 58}}.
נוקראשי התמנה לראשונה לראשות ממשלת מצרים ב[[פברואר]] [[1945]], לאחר הירצחו של אחמד מאהר בידי לאומן מצרי. נוקראשי עמד בראש [[ממשלת מיעוט]] יחד עם [[המפלגה הלאומית המצרית]] ומפלגת ה[[כותלה]] של [[מכרם עובייד]]{{הערה|פ. ג'. וטיקיוטיס, '''מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת''', עמ' 334}}. הממשלה אמנם נהנתה מתמיכת [[המלך פארוק]], אך סבלה מאופוזיציה של מפלגת הופד בראשות [[מוסטפא אל-נחאס]] וכן של גורמים ממעמד הביניים. עם תום [[מלחמת העולם השנייה]], פעל נוקראשי להגשים את עצמאותה של מצרים מידי הבריטים, תוך שמירה על רעיון "אחדות עמק הנילוס" - אחדות מצרים ו[[סודאן]]. שאיפה זו התקבלה בהתנגדות בריטית גורפת, ולכן נוקראשי לא הצליח לממש עצמאות בריטית. במקביל התעצמה האופוזיציה כנגד נוקראשי מצד אנשי הופד ו[[מעמד הביניים]]. ראש הממשלה הצליח לסכל ניסיון להתססת מהומות עם תחילת שנת הלימודים האקדמית ב-[[6 באוקטובר]] [[1945]], לאחר שהצליח להניא את מנהיג האחים המוסלמים [[חסן אל-בנא]] מלשתף פעולה עם תוכנית זו. אולם, ב-[[2 בנובמבר]] [[1945]], יום השנה ל[[הצהרת בלפור]], החלה מחאת סטודנטים גדולה שלא סרה למרותו של מנהיג האחים המוסלמים. המחאה דוכאה רק בכוח, והתפרצה פעם נוספת עם תחילת הסמסטר השני של הלימודים ב[[פברואר]] [[1946]]. במהומות שהתפתחו נהרגו כמה עשרות סטודנטים, וב-[[13 בפברואר]] [[1946]] נאלץ נוקראשי להגיש את התפטרותו{{הערה|[[חגי ארליך]], '''מצרים: האחות הבכירה''', עמ' 74-76}}.
נוקראשי התמנה בשנית לראשות הממשלה בעקבות התפטרותו של [[אסמאעיל צדקי]], שניסה להגיע להסכם עם הבריטים, אשר נתפס בעיני הציבור המצרי כמתרפס מדי. הוא החל את כהונתו השנייה בתפקיד ב-[[9 בדצמבר]] [[1946]]. עד מהרה שאלת סודאן ועמק הנילוס תפסו חשיבות משנית לעומת סוגיית ארץ ישראל שהלכה וצברה תאוצה, בייחוד לאחר קבלת [[תוכנית החלוקה]] בידי [[האו"ם]] ב-[[29 בנובמבר]] [[1947]]. העילית הפוליטית המצרית, שבשורותיה נמנה נוקראשי בעצמו, לא ששה אלי קרב ולא ראתה את שאלת פלסטין כסוגיה אידאולוגית הרת גורל. לכל היותר תפסה העילית המצרית את ההתערבות האפשרית של מצרים במשבר כשיטה יעילה לבלימת השאיפות הטריטוריאליות של [[בית האשם]] שאותן הוביל [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה מלך ירדן]]. לעומת זאת, מעמד הביניים ("האפנדיה"), ובייחוד הארגונים האסלאמיים שאותם הובילו [[האחים המוסלמים]], ראו בסוגיה הפלסטינית אבן בוחן לעמידה המוסלמית המאוחדת כנגד המערב, ולכן לחצו על השלטון המצרי לקחת חלק במלחמה המתרגשת ובאה{{הערה|[[חגי ארליך]], '''מצרים: האחות הבכירה''', עמ' 81-84}}.
| |||