צייר – הבדלי גרסאות

[[אפלטון]] מוצא את הציור, כמו את האומנויות אחרות, כ[[אשליה]] המטעה את האדם וחסרת תועלת לחייו של האדם, הן במישור הפיזי והן בניסיונו של האדם להתקרב אל עולם האידאות. את כישרונו של הצייר מוצא אפלטון כמסוכן והציע לגרשם מן המדינה האידיאלית באשמת דלוזיה (חיקוי המוליך שולל). לעומתו, טען [[אריסטו]] כי פעולת החיקוי היא פעולה טבעית ורצויה - "החיקוי מוטבע באדם מילדותו... והוא רוכש את ידיעותיו הראשונות דרך חיקוי, וכולם נהנים ממעשי החיקוי"{{הערה|1=אריסטו, '''[[פואטיקה (אריסטו)|פואטיקה]]''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], עמ' 25}}.

 

 

הראשון שהעניק מעמד של ממש לציירים ולאמנים בכלל היה ההיסטוריון האיטלקי ה[[רנסאנס|רנסאנסי]] [[ג'ורג'ו ואזארי]] אשר חיבר ספר בשם "[[חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר]]". ובו תיאר את חייהם של ציירים בני תקופתו. הספר פורסם בשנת [[1550]], ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת [[1568]]. ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת [[1672]].