בלאק אנד טאנס – הבדלי גרסאות

בשביעי לאוקטובר 1919 אישר הקבינט הבריטי, לבקשת גורמי השלטון באירלנד, האזרחיים והצבאיים כאחד, את גיוסו של כוח עזר לצורך מאבק ברפובליקנים האירים, וב-11 בנובמבר החלה הממשלה בגיוס. בעיתונים ברחבי בריטניה פורסמה קריאה למתגייסים, להם הובהר שהמדובר במשימה קשוחה ואף מסוכנת, עבור כוח שנועד לתגבר את ה-RIC. כן נפתחו לשכות גיוס ב[[לונדון]], [[ליברפול]], [[בירמינגהםברמינגהאם]] ו[[גלאזגו]]. באותה תקופה, מספר רב של חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה טרם מצאו לעצמם מקור פרנסה. השכר שהוצע עמד על חצי [[לירה שטרלינג]] ליום - משכורת נאה באותם ימים - בנוסף להוצאות המחייה של המגויסים, ולא היה מחסור במתעניינים. עד נובמבר 1921 גויסו כ-9,500 מועמדים (בערך כמספרם של כל שוטרי ה-RIC), והכוח שהוצב עמד בשיאו, בקיץ 1921, על כ-7,000 איש. כתוצאה, נוצר עם גיוסם מחסור במדי ה-RIC עבורם, ורבים קיבלו תחילה מכנסי חאקי צבאיים, בעוד שאר חלקי המדים היו ירוקים כהים או כחולים, של גופים משטרתיים שונים מן האיים הבריטיים (בבריטניה המשטרה היא מקומית, ולא ארצית כב[[ישראל]]). לבוש מאולתר זה הביא לכינוי בו הם נודעו בהיסטוריה האירית. הכינוי ניתן על ידי כתב עיתון אירי שנתקל ברכבת בחבורת מגויסים, ונותר בשימוש נפוץ גם אחרי שהוסדרה אספקת מדים תקינה. המגויסים קיבלו אימון של כשלושה חודשים בטרם הוצבו במחנות ה-RIC, לרוב בדבלין, בפרובינציה מאנסטר (Munster) או במזרח הפרובינציה [[קונכט]]. ראשוני המגויסים הגיעו לאירלנד ב-25 במרס 1920, לעיתים עם בני משפחותיהם, ועד סוף השנה הוצבו באירלנד 646 מגויסים. בנוסף לכוח המתואר, באמצע שנת 1920 הקימו הבריטים יחידה נוספת, קטנה יותר, המורכבת מקצינים לשעבר בצבא הבריטי, אף היא לשם סיוע ל-RIC: "דיוויזיית העזר" (Auxiliary Division, נקראו גם Auxiliaries או Auxies), ולעיתים קרובות הכינוי "בלאק אנד טאנס" חל גם עליהם, בין היתר, בשל דמיון במדים ובנשק, בעיקר בתקופה הראשונה לפעולתם.