|
בתלמוד מובא כי הגנב פטור מ[[תשלומי כפל|תשלומי הכפל]], אך אין התייחסות לחיובו ב"חיוב [[אונס (הלכה)|אונסים]]". ולכן דעת ה[[רא"ש]] שאם קרה דבר מה לחפץ הנגנב, מתחייב הגונב לשלם לגנב את דמי החפץ.
ואולם בספר "[[קצות החושן]]"<ref>סימן לד</ref> וכן ב"[[נתיבות המשפט]]"{{הערה|שם סק"ב}} מובא שלגונב מן הגנב אין דין גנב גם לעניין "חיוב אונסים", ואם קרה משהו לחפץ, הרי הוא פטור מלשלם.
מקור הדברים הוא במימרת [[רבה בר נחמני]] בתלמוד{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|סה|ב}}}}: "{{מונחון|האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שוויא [[זוז]]א ולבסוף שוויא ארבעה|אדם שגזל חבית של יין מחברו, בעת הגנבה הייתה שווה זוז והתייקר מחירה לארבעה זוזים}}, {{מונחון|תברא או שתייא משלם ארבעה|אם שבר את החבית או שתה היין, משלם ארבעה}}, נשברה מאליה משלם זוז". דהיינו, אם נשברה שלא על ידי פעולתו, אף אם בעת השבירה הייתה שווה ארבעה זוזים משלם זוז, הואיל וחיובו בא על שעת הגנבה ובעת הגנבה הייתה שווה זוז.
מכאן הוכיח ה"קצות החושן" כי אין דין של גנבה נוספת בחפץ גנוב. שהרי ללא ספק קונה הגנב את החפץ לאחר הייקור בדין [[קניין חצר|חצרו של אדם קונה לו]], היינו - עצם שהותו של החפץ ברשותו מקנה לאדם את החפץ. ובכל זאת אינו חייב על החפץ הגנוב כשעת הייקור, אלא על שעת הגנבה בלבד. מוכח שאין מציאות דין גנבה שנית לעולם, ונטילת חפץ גנוב אינה נחשבת גנבה. אם כן פטור הגנב השני גם במקרה של אונס.
רבים דחו את הוכחתו וטענו שאף אם ניתן מבחינה דינית לגנוב גם חפץ גנוב, והגונב מן הגנב מתחייב באחריות על נזקי החפץ, עדיין הגנב עצמו לא מתחייב כגנב בשנית לאחר הגנבה הואיל ולא השתנה דבר מעת שגנב, ואין כל עילה לחייבו פעם נוספת. מה שאין כן אדם אחר שגונב את החפץ נידון כגנב ביחס לקרן ונושא באחריות על נזקי החפץ ככל גנב, ולכן אין להביא ראיה מפטורו של הגנב עצמו, לפטורו של גנב אחר.{{דרוש מקור}}
== הערות שוליים ==
|
