|
[[קובץ:Bellotto Szmul Zbytkower 02.jpg|ממוזער|250px|שמואל זביטקובר. פרט מתוך הציור "בחירת [[סטניסלאב השני אוגוסט פוניאטובסקי|סטינסלב השני אוגוסט]]" של [[ברנרדו בלוטו]] {{אנ|Bernardo Bellotto}}. [[שעתוק (אמנות)|רפרודוקציה]] המוצגת ב[[המוזיאון לתולדות יהודי פולין|מוזיאון לתולדות יהודי פולין]]]]
{{אישיות
'''יוסף שמואל זביטקובר''' ('''זביטקאָווער'''. לעיתים: '''זוננברג''', או '''ברגסון'''; ב[[פולנית]]: '''Szmul Jakubowicz (Sonnenberg) Zbytkower'''; {{כ}}[[ה'תפ"ז]], [[1727]] - [[כ"ה בתשרי]] [[ה'תקס"א]], [[14 באוקטובר]] [[1800]]{{הערה|התאריך לפי הכתוב על מצבתו. מועתקת אצל: {{HebrewBooks|שמואל יעוונין|נחלת עולמים|46766|עמ' 7, פריט ב|עמוד=6|ללא}}. במקורות אחרים מופיע תאריך מאוחר יותר: 19 בספטמבר 1801.}}) היה [[סוחר]] ו[[בנקאי]] [[יהודים|יהודי]], [[פילנתרופ]] וסוכן החצר של [[מלכי פולין|מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]].
| שם = שמואל זביטקובר
| תאריך לידה =
| תאריך פטירה = 14 באוקטובר 1800
|תאריך פטירה עברי = כ"ה בתשרי ה'תקס"א
| תמונה = [[קובץ:Bellotto Szmul Zbytkower 02.jpg|250px]]
| כיתוב = שמואל זביטקובר. פרט מתוך הציור "בחירת [[סטניסלאב פוניאטובסקי]]" של [[ברנרדו בלוטו]] {{אנ|Bernardo Bellotto}}, {{כ}}1776. [[שעתוק (אמנות)|רפרודוקציה]] המוצגת ב{{ה|מוזיאון לתולדות יהודי פולין}}
| מקום לידה = סצמין {{אנ|Secemin}}, [[האיחוד הפולני-ליטאי]]
| ידוע בשל = פעולותיו ושתדלנותו עבור יהודים ברחבי פולין, ובעיקר בוורשה
| מקצוע = [[סוחר]], [[תעשיין]], [[ספק (עיסוק)|ספק]] צבאי וסוכן חצר
}}
'''יוסף שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר''' (בכתיב יידי: '''זביטקאָווער'''. לעיתים גם: '''זוֹננברג''', או '''ברגסון'''; ב[[פולנית]]: '''Szmul Jakubowicz (Sonnenberg) Zbytkower'''; {{כ}}נפטר ב[[כ"ה בתשרי]] [[ה'תקס"א]], [[14 באוקטובר]] [[1800]]{{הערה|התאריך לפי הכתוב על מצבתו. מועתקת אצל: {{HebrewBooks|שמואל יעוונין|נחלת עולמים|46766|עמ' 7, פריט ב|עמוד=6|ללא}}. במקורות אחרים מופיע תאריך מאוחר יותר: 19 בספטמבר 1801. ראו אצל [[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248. ב-[[Jewish Encyclopedia]], ערך [http://jewishencyclopedia.com/articles/15184-zbitkover-samuel ורשה: שמואל זביטקובר], מופיע כי נפטר ב-3 בספטמבר 1800.}}) היה [[סוחר]] בעל הון [[יהדות פולין|יהודי-פולני]] ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]], עסקן ציבורי-כלכלי, [[ספק (עיסוק)|ספק]] צבאי, [[תעשיין]], [[פילנתרופ]], [[שדלנות|שתדלן]] ו[[פרנס]] [[ועד ארבע ארצות]], מקורב לשלטונות ובעל קשרי סחר עם [[מלכי פולין|מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]], וכן סוכן החצר של [[מלכי פרוסיה]].
נודע בפעילות ההצלה שניהל בעת [[קרב פראגה|טבח פראגה]] {{אנ|Battle of Praga#Massacre}}.
זביטקובר, שהיה בין האישים הבולטים במאה ה-18 ב[[יהדות פולין]] בכלל וביהדות [[ורשה]] בפרט, הפך סמל לנדבנות ושתדלנות, וסביבו נרקמו אגדות רבות. נודע בפעילות ההצלה שניהל בעת [[קרב פראגה|טבח פראגה]] {{אנ|Battle of Praga#Massacre}}. לדברי [[עמנואל רינגלבלום]], מתוך תעודות ומסמכים שנחשפו, נראה כי היה אדם תקיף שנהג בשחיתות, ב[[קשרי הון-שלטון]], בגאווה ובעריצות כלפי בני עמו{{ביאור|ראו להלן בגוף הערך.}}. גם במסורת החסידית זוהרו מעומעם, ולצד מעשי החסד שלו הוא מוזכר כבעל עבירה.
בנו דב [[בר ברגסון|בער (ברק) ברגסון]] (זוננברג) {{פל|Ber Sonnenberg}} וכלתו [[תמריל ברגסון]] (זוננברג) היו אף הם פילנתרופים ידועים ב[[יהדות פולין]], ונינם היה ה[[פילוסוף]] ה[[יהדות צרפת|יהודי-צרפתי]] [[אנרי ברגסון]].
צאצאיו היו אישים מפורסמים בפולין, בפרט כסוחרים, תעשיינים ובעלי הון; ובולטת בהם היא משפחת הברגסונים שבראשה עמדו בנו [[בר ברגסון]] וכלתו [[תמריל ברגסון]].
==ביוגרפיה==
===ראשית חייו===
בתעודות רשמיות הוא מופיע כ"שמואל יעקובוביץ" (שמואל בן יעקב) או כ"שמואל ויגדרוביץ" (שמואל בן אביגדור){{הערה|שם=ציון 247–248}}. אביו עסק ב[[מוזג|מזיגה]]{{הערה|שם=ציון 337}}. השם זביטקובר הוא כינויו על שם הכפר "זביטקי" {{אנ|Zbytków}} שבדרום פולין (ב[[פרובינציות פולין|ווייוודה]] [[שלזיה (פרובינציה)|שלזיה]]) שממנו בא לוורשה בהמשך חייו. לפי מסורת המשפחה, נולד בעיירה סצמין {{אנ|Secemin}} שבמחוז סצמין {{אנ|Gmina Secemin}} (ב[[פרובינציות פולין|ווייוודה]] [[שוויינטוקז'יסקיה]]). שנת הולדתו אינה ידועה, וניתן לשער שהייתה היא ב[[שנות ה-30 של המאה ה-18|שנות ה-30]] או [[שנות ה-40 של המאה ה-18]] (בטווח [[ה'ת"ץ]]-[[ה'תק"י]]){{הערה|שם=ציון 247–248}}.
מהכפר זביטקי הוא הגיע לפרוור ה[[ורשה|וורשאי]] [[פראגה]] {{אנ|Praga}}, ככל הנראה בשנת [[1756]] ([[ה'תקט"ז]]) או [[1757]] ([[ה'תקי"ז]]). כעבור שנה או שנתיים, בשנת [[1758]] ([[ה'תקי"ח]]), הוא מצוין כ[[חכירה|חוכר]] יחד עם אחיו אברהם, בטרגובק {{אנ|Targówek}} (אז חלק מהפרוור פראגה), ושם ישב במשך שנים רבות. לאחר מותו, ואולי אף בחייו, נקראה השכונה על שמו: "שמולוביזנה" {{פל|Szmulowizna}} (כיום חלק ממחוז בפראגה, בסמיכות למחוז טרגובק){{הערה|שם=ציון 247–248|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 247–248.}}.
על פי איזאק הוסיק, המוזכר אצל [[נחום סוקולוב]] בגיליון היובל של [[היינט]] ([[1928]]), זביטקובר השתייך ל[[תנועת החסידות]]{{הערה|שם=ציון 247|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 247.}}.
===כסוחר, סוכן וספק===
פעילותו הרחבה בענפי ה[[מסחר]], ה[[תעשייה]] וה[[אשראי]] שבימיו הקנתה לו מעמד רב. היה בעל העסקים והעשיר ביותר מבין כל יהודי [[ורשה]] בדורו. עסק בענף ה[[בירה]], שבו הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול ה[[שעורה תרבותית|שעורים]], וייסד [[מבשלה]] ל[[בישול (בירה)|ייצור הבירה]], וכן [[פאב|בתי מרזח]] ו[[בית קפה|בתי קפה]] בהם הוא מכר את תוצרתו. עסק גם במסחר הבהמות, הבשר והעורות, וכן החזיק ברשותו ב[[בית מטבחיים|בית המטבחיים]] ו[[בורסקאות|בורסקי]].
{|class="wikitable" style="float:left; text-align:center;"
|-
|[[קובץ:Friedrich Zweite Alt.jpg|180px|פרידריך השני]]
|[[קובץ:Friedrich Wilhelm II. (Reclam).jpg|180px|פרידריך וילהלם השני]]
|-
|colspan="2"|[[פרידריך השני, מלך פרוסיה|פרידריך השני]] ו[[פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה|פרידריך וילהלם השני]], [[מלכי פרוסיה]];{{ש}} העניקו לזביטקובר את התואר "קומיסר". זביטקובר שימש ספק בית המלוכה הפרוסי
|}
שימש סוכן של [[מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]], לפחות משנת 1771, ופוניאטובסקי כתב לו על כך כתב-זכות 12 ימים לפני שהתפטר ממשרתו ויצא מהמדינה לאחר [[חלוקת פולין#החלוקה השלישית|חלוקת פולין השלישית]], ככל הנראה על מנת שידאג לצרכיה הכלכליים של חצרו בהיעדרו; ולאור כך שהיו ביניהם יחסים אישיים קרובים וחמים. וכך ידוע שנעזר בזביטקובר אחר שיצא מהמדינה, במשלוח סוסיו של פוניאטובסקי וחפצים נוספים, וכן במתן אפשרות של השכרת ביתו של זביטקובר בפראגה עבור משרתיו של פוניאטובסקי למקרה שיישארו ללא דירה{{הערה|שם=ציון 344|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 344.}}. את משרת "משרת המלך" קיבל זביטקובר מפוניאטובסקי בשנת 1776, דבר שהקנה לו את הזכות לגור ב[[ורשה|וורשה]]{{הערה|שם=ציון 345|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 345.}}.
כבר בשנת 1771 הוא נשא בתואר קומיסר שהוענק לו מטעם [[פרידריך השני, מלך פרוסיה|פרידריך השני]], [[מלכי פרוסיה|מלך]] [[פרוסיה]], וכך נשא בתואר דומה שהוענק לו על ידי מלך פרוסיה שאחריו, [[פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה|פרידריך וילהלם השני]], בשנתו הראשונה לשלטון, 1787. מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר המלוכה הפרוסי, ובאישור משנת 1787 מופיע כי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי.{{הערה|שם=ציון 342–343|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 342–343.}}:
בשנת [[1773]] ([[ה'תקל"ג]]) הוא מופיע כ[[ספק (עיסוק)|ספק]] של [[צבא האימפריה הרוסית|הצבא הרוסי]]{{הערה|שם=ציון 249}}. הודות לתפקיד זה צבר שמואל הון רב ומעמד איתן.
בשנים [[1790]]–[[1794]] ([[ה'תק"ן]]–[[ה'תקנ"ד]]), הוא מופיע שוב כספק של הצבא הרוסי, וגם של הצבא ה[[האיחוד הליטאי-פולני|פולנים]] וה[[הצבא הפרוסי|פרוסיים]]{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249, 258.}}.
קשרי המסחר שלו היו מסועפים ובעלי היקף מרחבי גדול. ב[[פרוסיה]] היו לו עסקים עם [[פוטסדאם]], עיר הצבא הפרוסי שבה היו גופי ממשל רבים, אליה הוביל [[עור (חומר גלם)|עור]]ות; כך גם לעיר הפרוסית [[ורוצלב|ברסלאו]] היה מוביל בהמות או גם עורות; ב[[מיטוי]], [[עיר בירה|בירת]] [[דוכסות קורלנד וסמיגליה]], הוא רכש [[סוס הבית|סוס]]ים; לבירת [[האימפריה הרוסית]] [[סנקט פטרבורג]] היה נוסע הן לפגישות עם אנשי ממשל, לשם גביית חובותיו כספק הצבאי, והן למטרות מסחר. בשנת [[1777]] אף הוענק לו [[דרכון]] לנסיעה חופשית לסנקט פטרבורג{{הערה|שם=ציון 342}}.
בשנות ה-90, מעמדו היה איתן, והוא נהג בעצמו בהתאם. בשטח מגוריו – שכנראה כבר אז נקרא על שמו "שמולוביזנה" {{פל|Szmulowizna}} – נהגו הוא ואנשיו כברשות [[אוטונומיה|אוטונומית]], ולא הציגו במעברים את [[דרכון|דרכוניהם]]. זביטקובר לבש בגדי שרד, וחגג בהם למורת רוחם של האזרחים וה[[פוגט]] שראו בכך עזות וחוצפה{{הערה|שם=ציון 264}}.
במהלך [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}{{כ}} (1794) שעל ידי [[תדיאוש קושצ'ושקו]], נמלטו זביטקובר ומשפחתו יחד עם הצבא הרוסי, כשהם מותירים אחריהם את הבתים, השדות והמפעלים שברשותו. לדברי [[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] הרקע לבריחה היה שאלת האספקה שלו בשנים שלפני כן, שלא התנהלה ביושר{{הערה|שם=ציון 265|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 265.}}. שלטון המהפכה החדש בדק את עסקיו של זביטקובר ואת חוזיו והתנהלותו מול בעלי האחוזות והממשל; אלו נבדקו מוועדה לוועדה, ועד לבית המשפט לענייני פלילים. באותה השנה התפרסמה בעיתון הממשלתי רשימה של מבוקשים לשם העמדתם למשפט על פשעים ובגידה במולדת; ברשימה נכללו שרים ופקידים גבוהים, ובהם זביטקובר. אצל מספר נחקרים הועלתה השאלה על מידת היכרותם עם זביטקובר{{הערה|שם=ציון 265}}.
חלק מרכושו ועסקיו שבפראגה, שכללו מחסנים ובתי-חרושת, ובהם בית-החרושת לעיבוד עורות ומטחנות בגולדשנוב {{פל|Golędzinów (Warszawa)}}, נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון. קרוביו ושותפיו נאסרו; לדעת פרופ' ו. טוקז' הם היוו מעין מפלגה רוסית, ונאשמו בהסתרת רוסים, ניירות ומרגלים לטובת רוסיה{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 255–256.}}. למעשה, לא ידוע מה עלה בדינו, וככל הנראה לא הוצא פסק דין כלפיו; מכל מקום מחסניו ובתי החרושת שלו הולאמו לצבא המהפכה{{הערה|שם=ציון 265}}. בסופו של דבר דוכא המרד על ידי [[אלכסנדר סובורוב]], והרוסים שבו לשלטון. בשנת [[1795]] [[חלוקת פולין|חולקה פולין]] בשלישית, והעיר ורשה וסביבותיה סופחו לשטח הפרוסי.
בשנת 1797, בעוד ורשה תחת השלטון הפרוסי, פרץ סכסוך בינו לבין העירייה הוורשאית, הרשות הפרוסית המחוזית {{גר|Kriegs- und Domänenkammer}} והשלטון הפרוסי העליון. זביטקובר שב מרוסיה עם משלוח גדול של [[מעיל|מעילי פרווה]], ופתח [[מחסן]] ב[[פרוור]] הסמוך ל[[קרקוב]], שם היה סבור למכור את סחורתו. לאחר התקוממות מתחריו, ובראשם היהודי אליהו מ[[ברודי]], התערב השלטון המקומי וסגר את המחסן. בין זביטקובר לעירייה פרץ מאבק ביורוקרטי, ובו טענה העירייה כי המסחר ה[[קמעונאות|קמעונאי]] נאסר על יהודים בוורשה, וכן ערערה על הזכות המסחרית של זביטקובר בוורשה, שכן לא היה נוכח בה עם כיבוש המקום והחלת ההסדר הפרוסי בו, ועוד טענה שעל פי ההסדר היה אסור ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה יחד - ואילו לזביטקובר היה באותה העת [[בורסקאות|בורסקי]] ו[[מבשלה]]. זביטקובר ניסה להדוף כל טענה נגדו, ועמד על כך שהוא תושב קבוע בוורשה כ-40 שנה. טיעון נגד שתפס מקום נכבד במאבק זה היה משרתו כ[[פרנס]] [[ועד ארבע ארצות]]. עוד קָבל על כך שנטפלו דווקא לחנותו, ולא לשאר הסוחרים. השלטון המקומי נהג עמו אף הוא ביד קשה, אולם בי"א באדר ה'תקנ"ח (סוף פברואר 1798) הוא קיבל תעודת זיכיון המתירה לו לקבוע את מושבו בוורשה, כמו מחוצה לה, ולסחור בה חופשי. כעבור שבוע (בי"ט באדר, 7 במרץ) התקבלה הוראה הקוראת לפתוח את מחסנו{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 343–344.}}.
===נישואיו וחיי המשפחה===
במהלך חייו היה נשוי לשלוש נשים. אשתו הראשונה הייתה שיינדל, וממנה נולדו שני בנים; השני היה [[בר ברגזון]]{{הערה|שם=ציון 248-5|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248, ובהע' 5.}}.
אשתו השנייה הייתה לייכן (מהשם העברי: לאה. כונתה גם "אליאונורה גבריאלה" או "אופרוז'ינה גבריאל". 1750–1836), ממוצא [[גרמניה|גרמני]]. אישה זו הייתה משכילה, כמו יהודיות רבות בגרמניה בתקופה ההיא, וסביר שאף סייעה לבעלה בעסקים המסועפים, וכן עם קציני הצבא הרוסי והפולני שלהם היה נותן אספקה. הנישואין עמה לא עלו יפה, והם [[גירושים|התגרשו]] בשנת [[1773]], אחר שהיא ילדה ממנו בת יחידה בשם איידל (אטליה). מהלכי הגירושים היו בוטים וקשים. שמואל סרב לדאוג לצורכי בתו איידל לאחר הגירושים, ולייכן הגישה נגדו תביעה לבית המשפט. התביעה לוותה בהאשמות קשות, ונמשכה שבע שנים בגלגולים שונים. לאחר ניסיון יישוב ב-[[1776]], שכשל, הגיעו הצדדים להסכם ביניהם, בשנת [[1780]] ([[ה'תק"מ]]). שמואל התחייב להפקיד בבנק עבור בתו סכום של 114 זהובים מדי כל שלושה חודשים, עד ל[[חתונה|חתונתה]]. מלבד זאת הפקיד שמואל בבנק [[תכשיט]]ים ל[[נדוניה|נדונייתה]], ואלו צברו [[ריבית]] עד לחתונתה. שמואל עמד בהסכם במלואו, ומילא את מחויבויותיו עד לחתונתה בשנת [[1792]]. לייכן נישאה מחדש לוולפגנג (משה) היימן מ[[ורוצלב|וורוצלב]], "סוכן מסחרי מלכותי של [[פרוסיה]]", שהיה מלפנים סוכן של שמואל והביא עבורו [[מלח בישול|מלח]] מ[[מכרות המלח בווייליצ'קה]]. הזוג הופיע באותה השנה (1792) בבית המשפט, והיימן הצהיר על כך ששמואל עמד בהתחייבויותיו שעד החתונה, וכן השתתף בהוצאות החתונה, ועל כן לייכן פוטרת אותו מכל התחייבות כלפיה{{ביאור|סופו של היימן, שבימי [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}} {{כ}}(1794) הואשם בריגול לטובת [[פרוסיה]] והוא [[הוצאה להורג|הוצא להורג]] ב[[תלייה]].}}{{הערה|שם=ציון 248-6|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248, ובהע' 6.}}.
[[קובץ:{{תמונה לטיפול}}|Bellotto Szmul Zbytkower 01.jpg|ממוזער|שמואל זביטקובר עם אשתו יהודית. פרט מתוך הציור "בחירת [[סטניסלאב פוניאטובסקי]]" של [[ברנרדו בלוטו]] {{אנ|Bernardo Bellotto}}, {{כ}}1776. [[שעתוק (אמנות)|רפרודוקציה]] המוצגת ב{{ה|מוזיאון לתולדות יהודי פולין}}{{הערה|ראו [[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249, הע' 14, המציין לתמונה זו, ועל שהאישה שלידו היא אשתו יהודית.}}.]]
נישואיו השלישיים היו עם יהודית{{ביאור|במצבתה, וכן בעתודות רשמיות מופיעה בשם גיטל{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248, הע' 7.}}.}}. לוי {{אנ|Judyta Jakubowiczowa}} מ[[פרנקפורט על האודר]], בת יהודה ליב בוקי, ממשפחת סוחרים בעלי השפעה (נפטרה ב-[[1830]], [[ה'תק"ץ]]). השכלתה הייתה גבוהה, והיא דיברה ב[[גרמנית]] וכן הייתה לה ידיעות בשפה ה[[צרפתית]]. יהודית אף השתתפה בסעודות-יום-חמישי {{פל|Obiady czwartkowe}}, שכינסו את שכבת האליטה של האינטלקטואלים הפולניים, לדון ולהתווכח על תופעות ספרותיות וחברותיות שונות{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248–249.}}. נישואיו עם יהודית נערכו בסביבות [[שנות ה-70 של המאה ה-18]], ולפי רינגלבלום היה זה ב-[[1780]] ([[ה'תק"ם]]){{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249. אמנם הופעתו של שמואל לצד אשתו יהודית בציור "בחירת [[סטניסלאב פוניאטובסקי]]" של [[ברנרדו בלוטו]] {{אנ|Bernardo Bellotto}}, שצויר ב-1776, אינה תואמת את תאריך זה.}}. לפי הידוע במשפחה, ליהודית הייתה השפעה שלילית על אדיקותו של שמואל ובני ביתו ליהדות, והיא הכניסה רוח מודרנה לבית. כך לדוגמה היא גירשה מביתו יהודים שמרנים שהיו רגילים להיות אצלו. אופי נישואי בנותיה נותן סימוכים להשערה{{הערה|שם=ציון 249-10|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249 ובהע' 10.}}. יהודית חינכה את ילדיה בחינוך חילוני, וחלקם התנצרו בהמשך{{הערה|'''האנציקלופדיה העברית, כללית, יהודית וארצישראלית''', כרך תשיעי, עמ' 448. מובא אצל [[גבריאל וייסמן]] (עורך), '''פראגה''', תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 126}}.{{ש}}
יהודית הייתה מעורבת במידה רבה בעסקיו המסועפים, וחלקם היו בידיה. כמו כן היא הופיעה עמו כמעט בכל [[משפט (דין)|משפט]]יו. שמואל, שלא ידע לחתום ב[[פולנית]], הסתייע בשליטתה בצרפתית בעסקיו עם אנשי הצבא ה[[האיחוד הליטאי-פולני|פולנים]], ה[[צבא האימפריה הרוסית|רוסיים]] וה[[הצבא הפרוסי|פרוסיים]]{{הערה|שם=ציון 249|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249.}}.{{ש}}
בשנת [[1790]], בשנותיו המאוחרות של שמואל, החתימה אותו יהודית על התחייבות הדדית לפיה הראשון מביניהם שימות, [[ירושה|יוריש]] לשני את כל רכושם. רינגלבלום מסיק מכך כי [[שלום בית|שלום-הבית]] שלהם היה מעורער{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 249, הע' 16.}}.
===פטירתו ומצבתו===
שמואל יבנין (יעוונין) כותב על פטירתו כי {{ציטוטון|יקר וכבוד אשר עשו לו במותו, לא נעשה כן לנגידי ארץ זולתו}}{{הערה|שמואל יבנין, '''נחלת עולמים''', ה'תרמ"ב, עמ' 12.}}.
נקבר ב[[בית הקברות היהודי ברודנו]]. על מצבת קברו נחקק:
{{ציטוט|שורות=כן|מקור=שמואל יבנין (יעוונין), נחלת עולמים, ה'תרמ"ב (1882), עמ' 7|'''פה נטמן'''
איש חי רב פעלים נדיב ושוע פרנס דד' ארצות, ה"ה הגביר מו"ה '''יוסף שמואל''' נ"ע בהמנוח מ' אביגדור ז"ל, נפטר יום ך"ה לחודש תשרי שנת תקס"א
שוא עמל אדם, תחבולות גבר
כל מעשה איש כמוהו, יכלה ימצא קבר
צדקה מצבת תם, מזכרת נקי חסדו
ינוח בזה, עליהם ימלא בשמים עדו
'''תנצב"ה'''
}}
המצבה הושחתה ואבדה במהלך שנות [[מלחמת העולם השנייה]], יחד עם שאר הקברים שבבית הקברות.
==פעילותו ותפקידיו==
===במסחר===
היה פעיל בכל ענפי ה[[מסחר]], ה[[תעשייה]] וה[[אשראי]] שבימיו. היה בעל העסקים והעשיר ביותר מבין כל יהודי [[ורשה]] בדורו, כשעסקיו כולם הם בהיקף גדול{{הערה|שם=ציון 337|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 337}}.}}{{הערה|שם=אנצע|'''[[האנציקלופדיה העברית]]''', כרך ט"ז, "זביטקובר, יוסף שמואל", ירושלים תשכ"ג, טור 588.}}; מרצו, יזמותו ומעופו היו ייחודיים ובולטים בכל [[פולין]]{{הערה|שם=ציון 337}}. [[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] מונה שתי תכונות עיקריות שהביאו אותו למקומו במסחר: יוזמה מפליאה ותכנון מקיף ונצלני; כך הוא מופיע בענף ה[[בירה]], שבו הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול ה[[שעורה תרבותית|שעורים]], ייסד [[מבשלה]] ל[[בישול (בירה)|ייצור הבירה]], וכן [[פאב|בתי מרזח]] ו[[בית קפה|בתי קפה]] בהם הוא מכר את תוצרתו; וכן בענף הבשר והעור, הוא גידל בעצמו [[בקר הבית|שוורים]] או שרכש אותם ב[[יריד]]ים שבפראגה, שחט אותם ב[[בית מטבחיים|בית המטבחיים]] שברשותו, וכך גם מכירת הבשר התנהלה על ידו. את [[עור]]ות השוורים היה מעבד ב[[בורסקאות|בורסקי]] שבבעלותו, או שמוכר לסוכנים שלו מחוץ לפולין, או שמספק אותם לצבא{{הערה|שם=ציון 337}}.
מסחרו הבולט ביותר היה באספקה לצבא הפולני והרוסי, וממנו הוא צבר הון רב. בתוך פעילותו בענף ה[[ייצור]], ייסד בוורשה בית-[[בורסקאות|בורסקי]] שהיה מהגדולים שבעיר. בענף [[תעשיית המזון]] הייתה ברשותו [[מונופול]] על מכירת הבשר ה[[בשר]] ה[[כשרות|כשר]] בפראגה, וכן ייצר ומכר [[בירה]]{{הערה|שם=ציון 337}}. רכושו כלל מפעלים רבים ובהם [[בית מטבחיים|בתי מטבחיים]], [[מבשלה]] ו[[פאב|בתי מרזח]], מנסרות ובתי לבנים, וכן [[אחוזה|אחוזות]] ו[[שדה (חקלאות)|שדות]] רבות.
במהלך [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}{{כ}} (1794) שעל ידי [[תדיאוש קושצ'ושקו]], נמלט זביטקובר יחד עם הצבא הרוסי. חלק מרכושו ועסקיו, כולל בית-החרושת לעיבוד עורות ומטחנות בגולדשנוב {{פל|Golędzinów (Warszawa)}}, נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון{{ביאור|בסופו של דבר דוכא המרד על ידי [[אלכסנדר סובורוב]], והרוסים שבו לשלטון.}}.
====בירה====
[[קובץ:Zlata Koruna Beer production.jpg|ממוזער|ציור של ייצור בירה. המאה ה-18]]
תחילת פעילותו במסחר החלה ב[[חכירה|חכירת]] [[מבשלת בירה]], כשבשנת 1771 הוא חכר מסגן הקנצלר הליטאי - הרוזן פְּשֵדזיֶצקי [[אחוזה]] עם מבשלה, [[טחנת רוח]] ו[[אסם]]. דמי החכירה היו 8,000 זהובים לשלוש שנים. המבשלה נחשבה לעסק די-גדול, וייצרה כ-1,000 חביות בשנה. לפשדזיצקי היה פטוֹר מתשלום מס המשקאות {{פל|Czopowe}} (דומה למס [[בלו (מס)|בלו]]), ובחוזה החכירה הוא התחייב לזביטקובר שאף הוא לא יצטרך לשלם את המס. בנוסף על כך התחייב פשדזיצקי בחוזה לזביטקובר על כך שיהיה פטור מחובת הכנסת [[צבא האימפריה הרוסית|החיילים הרוסיים]], וכן החזקת העובדים ופיטוריהם הייתה בידו של זביטקובר. לעומת זאת התחייב זביטקובר לייצר לפשדזיצקי מכסה מסוימת של [[בירה]] בחינם.
לאחר כשנתיים נעשה זביטקובר לספק הצבאי של הרוסים, והוא חדל מלמלא את מחויבותו לפשדזיצקי. זביטקובר טען לעומתו כי לא מילא את מחויבותו לפטור אותו ממס המשקאות. הסכסוך כלל גם תביעה נוספת על זביטקובר בגין בניית [[מקווה]] בחצר החכורה שגרמה להצפה ב[[מרתף]] ול[[ריקבון]] של חפצים שונים שהיו בו. הנזקים שמחמת המקווה גרמו גם לירידה בשווי המבשלה. סך הסכום שנתבע זביטקובר על כך היה 12,851 זהובים. המשפט נמשך זמן רב, ונדד בתוך מערכת המשפט. לאחר למעלה מעשור, בשנת 1787, הכריעה ועדת הכספים והיא חייבה את זביטקובר בסכום חלקי, עם קיזוז דמי מס המשקאות שנאלץ לשלם{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 337–338 והע' 76.}}.
בעקבות הסכסוך, עזב זביטקובר את אחוזתו של פשדזיצקי, ועבר לחכור מבשלה. חכירת המבשלות נמשכה שנים רבות לאחר מכן, בהן הוא חכר - בשנת 1779 - אחוזה מפולני בשם אדמובסקי, וכן - בשנת 1783 - חכר הוא מבשלה חדשה מנסיכה לבית לובומירסקי {{אנ|Lubomirski}} בפראגה. גם במקרה זה פרץ סכסוך בין הצדדים, ושוב על סעיף מס המשקאות שעל פי החוזה היה זביטקובר פטור ממנו. במסגרת הסכסוך הוכה סביטקובר בידי יעקב קלרקובסקי, שהיה ככל הנראה חוכר המס, ונפצע קשה על ידו{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 338.}}.
עסקה נוספת ערך זביטקובר עם משפחת ה[[אצולה|אצילים]] גוֹסְטוֹמְסְקִי (Gostomski). לגוסטומסקי היה [[בית מרזח]] עם אכסניה, וזביטקובר עם אשתו יהודית שידלו אותם לעבור לחצרו של זביטקובר בטרגובק {{אנ|Targówek}}, וכך יוכלו להקים תחת זאת בית מרזח גדול במָקום הישן, שבו ימכרו את את משקאותיהם ומשקאותיו של זביטקובר. בהמשך, לאחר שהוקם [[בסיס צבאי]] בסמוך לפראגה, הציע להם זביטקובר בית מרזח אחר תחת בית המרזח הישן שהיה ברשותם, והם ניאותו. זביטקובר פתח במקום [[בית קפה]] גדול, בו הוא מכר [[וודקה]], [[ליקר]], [[יין]], [[תמד]], דבש ושכר אנגלי. במקביל לזאת הוא הקים שלושה בתי מרזח, האחד - בבית המבשלה - לממכר וודקה ושכר-אצילים, השני - בשטח [[בית מטבחיים|בית המטבחיים]] וה[[בורסקאות|בורסקי]] - לממכר וודקה ויין, ובית מרזח שלישי נוסף באחוזה לשעבר, שהייתה מוכרת בשם "מפחה". גוסטומסקי תבעו את זביטקובר על שלא עמד בדברו כפי תנאי ההסכם, וכן על כך שעובדיו של זביטקובר אכלו אצלם בסך של 300 זהובים. תוצאות התביעה אינן ידועות{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 338-339.}}.
במהלך [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}{{כ}} (1794) שעל ידי [[תדיאוש קושצ'ושקו]] ואחריו בהריגה בפראגה, חרבה המבשלה של זביטקובר. לאחר דיכוי המרד והשבת השלטון לידיים הרוסיות, הקים זביטקובר מחדש מבשלה חדשה בשטח של כ-440 [[מטר רבוע]]{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 339 ובהע' 80.}}.
כחלק ממסחרו בענף תעשיית ה[[בירה]], הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול ה[[שעורה תרבותית|שעורים]]{{הערה|שם=ציון 337}}.
====מסחר הבשר והעור====
[[קובץ:Targ bydła na Pradze 1912.jpg|ממוזער|שוק הבקר בפראגה, טרום [[מלחמת העולם הראשונה]] ([[1912]], [[ה'תרע"ב]])]]
עד שהתמנה לספק צבאי, הפעילות העיקרית שלו הייתה מסחר בבקר. [[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] מניח כי הייתה לכך השפעה ממגוריו בפראגה, שכבר אז הייתה מפורסמת במסחר הבקר. עם תחילת מסחרו בענף, היה סוחר רגיל בלא מתווכים ומשרתים, והיה נודד בעצמו לשווקים כדי לקנות שוורים ולמוכרם{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 339.}}. בהמשך, כאשר שימש ספק צבאי, התמנף יותר מסחרו בבקר. שניים מבניו, [[בר ברגסון|ברק]] ואבא'לה, סייעו לו בענף זה, כשחלק מהעסקים הם ניהלו יחד עמו, וחלק באופן עצמאי{{הערה|שם=ציון 341}}.
מרשומות מהשנים 1782 ו-1783 עולה כי סחר גם ב[[חזיר הבית|חזירים]].
;בשר
במקביל למסחר בבקר, סחר גם ב[[בשר]] הבהמות ה[[שחיטה (יהדות)|שחוטות]]. מסחרו בבשר מונף בשנות ה-80 של המאה ה-18, בהן הוא זכה ב[[מונופול]] הבשר בה[[כשרות|כשר]] פראגה. המונופול עבר מספר שלבים: תחילה הייתה לזביטקובר שותפות עם יהודי ורשאי בשם שמעון בן הענוך (חנוך) מ[[לובלין]], בה הם שילמו 9,000 זהובים לשנה עבור השחיטה בוורשה ובפראגה; שנה לאחר מכן אגודת הקצבים הפולנית הציעה סכום גדול יותר לזכייה במונופול, ובסופו של דבר היא הצטרפה לשותפות עמהם, כשזביטקובר ושמעון בן הענוך מונו למפקחי השחיטה בוורשה ובפראג, כשבידיהם סמכות בלעדית למינוי שוחטים; ב-[[1785]] הצליח זביטקובר להתנתק מאגודת הקצבים הפולנית, ו[[זכיינות]] השחיטה בפראגה הייתה בידו ישירות מידי המרשל. בשנים שלאחר מכן עמדו דמי החכירה השנתיים לממכר הבשר בפראגה על סך של 4,720 זהובים{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 340.}}.
ב[[הסיים הגדול|סיים הגדול]] שהוקם בשנת 1788 (ה'תקמ"ח) התקבל חוק חדש בעניין הבשר והעורות, ובו הופיע חיוב מסירת העורות לממשל להחתמתם עבור תשלום מסוים לכל עור ועור. החוק גרם לעליית מחירי הבשר.
ב[[עיתונות]] משנת [[1789]] מופיעה הצעתו של זביטקובר לזכייה במונופול הבשר הכשר לכל ורשה (שמנתה באותה השנה קרוב ל-100,000 תושבים) בתמורה לאספקת בשר במחיר זול יותר ממחיר שאר הקצבים המקומיים ([[גרוש (מטבע אירופי)|גרוש]] [[פליז]] פחות מהאחרים), ובנוסף לכך הפרשת אחוז מסוים מההכנסות לטובת קופת הממשל; ההצעה נחשבת ליומרנית, נועזת ומפתיעה, והיה בה כדי נתינת מענה לעליית מחירי הבשר כתוצאה מהחוק החדש{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 337 ועמ' 340–341.}}.
בהמשך הקים זביטקובר [[משחטה]] משלו, על מנת למקסם את הרווחים מהמסחר בבשר{{הערה|שם=ציון 341|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 341.}}.
;בורסקאות
בין סעיפי החוק על עניין הבשר והעורות, התקבל ב[[הסיים הגדול|סיים הגדול]] חוק חדש נוסף שאסר החוק על [[יצוא]] עורות בלתי מעובדים, כדי לקדם את מסחר העור במדינה. החוק דחף מספר סוחרי עור לפתוח במדינה שורה של [[בית חרושת|בתי חרושת]] חדשים לעיבוד עורות, כשכמה מהם מועתקים מדגמים של בתי חרושת פעילים מחוץ למדינה. זביטקובר, שכבר עסק במסחר הבקר והבשר וכן באספקה הצבאית לרוסים ולפולנים (מה שהקנה לו יתרון בעמידה תחת החוק החדש שאסר את יצוא העורות), הצטרף בקלות לחרשותני העור והקים [[בורסקאות|בית בורסקי]] בפראגה. על פי נתונים שונים, נראה כי הבורסקי של זביטקובר נבנה לפי דגם של בורסקיות ותיקים והוא היה מהגדולים שבוורשה וסביבתה. בורסקי זה סיפק עורות לצבא. במהלך [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}{{כ}} (1794) שעל ידי [[תדיאוש קושצ'ושקו]] בית הבורסקי הולאם (כמו שאר רכושו) על ידי שלטון המהפכה של קושצ'ושקו והורחב למטרותיו בהוספת אגף נוסף שהוקם בתקציב של 910 זהובים{{הערה|שם=ציון 341}}.
בין המפעלים שצרכו מתוצרת העור של זביטקובר, היה בית החרושת לתעשיית עור ב[[פוטסדאם]]{{הערה|שם=ציון 341}}.
====סוכנות====
שימש סוכן של [[מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]], לפחות משנת 1771{{הערה|שם=ציון 344}}. את משרת "משרת המלך" קיבל זביטקובר מפוניאטובסקי בשנת 1776, דבר שהקנה לו את הזכות לגור ב[[ורשה|וורשה]]{{הערה|שם=ציון 345}}.
כבר בשנת 1771 הוא נשא בתואר קומיסר שהוענק לו מטעם [[פרידריך השני, מלך פרוסיה|פרידריך השני]], [[מלכי פרוסיה|מלך]] [[פרוסיה]], וכך נשא בתואר דומה שהוענק לו על ידי מלך פרוסיה שאחריו, [[פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה|פרידריך וילהלם השני]], בשנתו הראשונה לשלטון, 1787. מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר המלוכה הפרוסי, ובאישור משנת 1787 מופיע כי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי.{{הערה|שם=ציון 342–343}}:
מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר ה[[מלכי פרוסיה|מלוכה]] ה[[פרוסיה|פרוסי]], ובאישור משנת 1787 מופיע בי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי. רינגלבלום משער כי היה עליו לספק תוצרות חקלאיות, כמו [[סוס הבית|סוס]]ים לצורכי הצבא ועורות לבתי החרושת הפרוסיים{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 342–343.}}:
====אספקה צבאית====
[[קובץ:Stanisław II August Poniatowski in coronation clothes.PNG|ממוזער|[[סטניסלאב פוניאטובסקי]] מלך פולין. זביטקובר זכה לעמדות ומשרות בכירות הודות לקשריו עמו]]
מסחרו הבולט ביותר היה באספקה לצבא הפולני והרוסי, ובתואר זה ("הספק של צבאות הכתר", "הספק של הגייסות הרוסיים", או "הספק" סתם) הוא מופיע במסמכים רשמיים{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 257–258.}}.
;בצבא הרוסי - I
לאחר חתימת "ברית שלושת הנשרים השחורים" הסודית, פלשו צבאות [[פרוסיה]], [[האימפריה הרוסית]] ו[[אוסטריה]] בראשית אוגוסט 1772 לשטחי [[האיחוד הפולני-ליטאי]] והתמקמו בה בהתאם למסוכם. המורדים ניסו להתנגד בלחימה עיקשת במשך כחצי שנה, עד שמוגרו סופית באביב של 1773. לאחר מכן הפעילו מדינות הברית לחץ צבאי על מלך פולין [[סטניסלאב פוניאטובסקי]] וה[[סיים]] בדרישה שיכירו בחלוקה באופן רשמי. הדבר בוצע בשנת 1775.
בשנת [[1773]] ([[ה'תקל"ג]]), אחר שנטלו הרוסים את השלטון בפולין, מופיע זביטקובר כ[[ספק (עיסוק)|ספק]] של [[צבא האימפריה הרוסית|הצבא הרוסי]]{{הערה|שם=ציון 249}}, וככזה הוא מופיע עד לשנת [[1775]] ([[ה'תקל"ה]]). הודות לתפקיד זה הוא צבר הון רב באופן מהיר. להערכת [[עמנואל רינגלבלום]] את תפקידו זה הוא קיבל הודות לקשריו עם המלך [[סטניסלאב פוניאטובסקי]], שיש עדויות לכך שהיו לזביטקובר קשרים ישירים עם המלך סמוך לאחר תחילת כהונתו כמלך, כעשור לפני שקיבל זביטקובר את תפקידו כספק{{הערה|שם=ציון 258|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 258.}}. את המינוי בפועל הוא קיבל מידי [[אדם פונינסקי]] {{פל|Adam Poniński (zm. 1798)}}, שהיה בעל המשרה הגבוהה ביותר בפולין, אחר המלך עצמו, והיו לו סמכויות רחבות לאשר מנויים כאלו ואחרים על פי החלטתו האישית{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 258–260.}}.
תפקידו כספק גרר מספר [[משפט (דין)|משפט]]ים ותביעות, במהלך השנים בהן שימש כספק ולאחריהן. ב[[כתב אישום]] אחד מופיעה האשמה נגד פונינסקי על כך שקבע בחוזה כי בעלי ה[[אחוזה|אחוזות]] חייבים לספק את המכסה במועד הנקוב, ולעומת זאת זביטקובר רשאי לאחר את התשלום עבור המכסה; והתובע קובל בכלל על מינויו של זביטקובר היהודי על פני אצילים אחרים שלדעתו נאמנים יותר לממלכה, והוא מציין גם בתביעתו על כך שזביטקובר קיבל למעשה חסינות משפטית מפונינסקי בכך שכל דיון היה צריך להתבצע מול בית הדין של הקונפדרציה הכללית שבה נמנו אנשיו של פונינסקי. תביעה נוספת נגד זביטקובר עלתה ב[[סיים]] הפולני בשנת [[1775]] ([[ה'תקל"ה]]){{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 259–260.}}. אציל בשם וינקלר, שהיה [[לבלר]] של זביטקובר, הסתכסך עם זביטקובר אחר שזה האחרון סרב לשלם לו משכורת של 400 אדומים לשנה. אחר שזביטקובר ערך [[מאזן]] של הוצאות והכנסות האספקה, והסיק על פי זאת כי הצבא הרוסי חייב לו כסף, לקח וינקלר את הניירת משמואל ואיים עליו שיערוך מאזן הפוך שעל פיו זביטקובר יהיה זה שחייב כסף לצבא הרוסי. הדבר הגיע לבית המשפט, ושם חויב וינקלר בקנס כספי על הוצאת דיבה{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 260–261.}}. שלושה משפטים נוספים מופיעים מהשנים [[1780]]–[[1781]], שבהן האוכלוסייה הפולנית החלה להשתחרר מעט ממרות הרוסים, ובהם נתבע זביטקובר על אי תשלום עבור סחורה שסופקה לו{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 261.}}.
גם זביטקובר מצדו לא קיבל את התשלום באופן ישיר ונוח, והיה עליו לפנות למפקדים שונים בבקשות נשנות לתשלום הכסף המגיע לו. ב[[ט' באייר]] [[ה'תקל"ה]] ([[9 במאי]] [[1775]]) הוא עזב את משרתו כספק לצבא הרוסי, עם חוב של 40,000 אדומים שהיה צריך הצבא הרוסי לפרוע לו. לאחר הסכם עם גנרלים רוסיים ירד החוב ל-7,000 אדומים, עם תאריך פירעון של שבעה ימים מעת עשיית ההסכם. לאחר שלמרות כן לא נפרע החוב בפועל, נסע זביטקובר ל[[פטרבורג]] לתבוע את חובו מידי השלטון הרוסי העליון, והוא נדחה בלך ושוב בין כמה גנרלים. כאשר עמד המלך [[סטניסלאב פוניאטובסקי]] להיפגש עם [[יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה]] בעניין ברית צבאית בין רוסיה לפולין, פנה אליו זביטקובר שישתדל אצלה לפעול לפריעת חובו, ופוניאטובסקי אכן מילא את בקשתו, ובנוסף לכך גם עירב בדבר את השר בזבורודקה. גם השגריר שטקלברג סייע בידי זביטקובר להשיג את תביעתו. לא ידוע מה עלה בגורל השתדלויות אלו של פוניאטובסקי והשאר{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 261–262, ובהערה 58.}}.
;בצבא הפולני
בין השנים [[1788]]-[[1792]] ([[ה'תקמ"ח]]-[[ה'תקנ"ב]]) התרחשו בפולין מספר תמורות; מהן הקמתו של צבא בן 100,000 איש להגנה על עצמאות פולין. באותה התקופה, בשנת [[1790]] ([[ה'תק"ן]]), התמנה זביטקובר כספק הצבא הפולני. הוא קיבל משימה לאספקת תבואה חקלאית כמו [[דגנים|דגן]], [[גריסים]], [[שיבולת-שועל]], [[חציר]] ועוד. ניתן לו לשם כך ערבות בנקאי, והתשלום הוקצב לו חלקית במזומן וחלקית ב[[המחאה|המחאות]] בקופות המלוכה{{הערה|שם=ציון 262|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 262.}}. [[עמנואל רינגלבלום]] רואה את מינויו של זביטקובר כספק בשנית גם כן הודות לקשריו עם מלך פולין, פוניאטובסקי; למרות שהפולנים שהתנערו מהשלטון הרוסי, ואף הביאו למשפט את פונינסקי, שזביטקובר היה עוזרו, למרות כן מדיניותו של פוניאטובסקי היא זו שהביאה את משרתו של זביטקובר. אחר שבשנת 1788 (ה'תקמ"ח) נבחר [[הסיים הגדול|סיים חדש]] עם רוב בולט למפלגה הפטריוטית {{פל|Stronnictwo Patriotyczne}} שדגלה בשחרור התלות מ[[האימפריה הרוסית]], עמד פוניאטובסקי לצדה של מפלגה זו. מדיניותו זו הייתה לטובת מעמדו, ומאחר שלזביטקובר היו קשרים קרובים עם פוניאטובסקי, הוא זכה לתפקידו כספק מחדש, והפעם לצבא פולין{{הערה|שם=ציון 263|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 263.}}.{{ש}}
זביטקובר קיבל מספר הטבות משמעותיות, שהקלו עליו בתפקידו{{הערה|שם=ציון 262}}:
* [[דרכון]] המקנה לו זכות תנועה במדינה, לשם מעבר חופשי בין כל ה[[יריד]]ים.
* משמר מלווה בן ארבעה [[חייל]]ים, לצורכי ביטחון.
* קביעת מחיר הסחורה הנקנית על ידו, לפי החלטת הפקידים שמטעם ועדת הכספים. הטבה זו פטרה מזביטקובר את הצורך לעמוד על המקח בסחורות שהוא קונה. סעיף זה נועד למנוע הפקעת מחירים.
;בצבא הרוסי - II
[[קובץ:Symon Marcin Kasakoŭski. Сымон Марцін Касакоўскі (J. Damiel, 1812).jpg|ממוזער|ה[[האטמאן]] [[שמעון מרצ'ין קוסקובסקי]] {{אנ|Szymon Marcin Kossakowski}}, מראשי הקונפדרציה של טַרגוביץ. עמו ערך זביטקובר את חוזה האספקה למחוז ורשה]]
במסגרת הסיים החדש ניסחו הפולנים בשנת 1791 את [[חוקת 3 במאי 1791|חוקת ה-3 במאי]], שהעלתה את כוחה הרשמי של המדינה. החוקה כללה מספר שינויים שבאו לתקן את צורת השליטה בפולין - מ[[אנרכיה]] ל[[מונרכיה חוקתית]]. מול המפלגה הפטריוטית {{פל|Stronnictwo Patriotyczne}} ששלטה בסיים, פעלה מפלגת המלכות - המפלגה השמרנית (מפלגת האצילים הישנה) שהתנגדה למהלכים ולשינויים שהתרחשו; היא הקימה ברית של אצילים, שכונתה [[הקונפדרציה של טרגוביץ]] {{פל|Konfederacja targowicka}} ("ברית טַרגוביצה"), ופנתה לבקשת עזרה חיצונית מהאימפריה הרוסית ומאוסטריה. הרוסים, שחשדו כי מטרת הסיים היא שיבה לגבולות פולין מ-1772, ובכלל שאפו לספח אליהם שטחים מפולין, נענו לקריאה ושלחו גייסות שפלשו לפולין על מנת לתמוך במאבק של המפלגה הפרו-רוסית ולפרק את [[הסיים הגדול|סיים ארבע השנים]]. עם פלישתם, כבשו למעשה הרוסים את פולין, כשמולם עומדת [[פרוסיה]] שבמקום לסייע בידי הממשל - בהתאם להסכם שנחתם עמה ב-1790 - נכנסת אף היא ונוגסת משטחי פולין. לאחר מספר קרבות הובסה המפלגה הפטריוטית וראשיה עזבו את המדינה. ב-23 בינואר 1793 [[חלוקת פולין#החלוקה השנייה|חולקה פולין בשנית]].
האספקה לצבא הרוסי הוטלה על ה[[מחוז]]ות שתחת האימפריה הרוסית, כשלכל מחוז נקבע רף מסוים של תבואה ומספוא אותם הוא חייב לספק תמורת מחיר נקוב. החל משנת [[1792]] ([[ה'תקנ"ב]]) מופיע שוב זביטקובר כספק של הצבא הרוסי. את ה[[חוזה]] הוא ערך מול ה[[האטמאן]] [[שמעון מרצ'ין קוסקובסקי]] {{אנ|Szymon Marcin Kossakowski}}, מראשי הקונפדרציה של טַרגוביץ. במסמכים בני התקופה מופיע כי לאור הזמן הקצר שנקצב לבעלי האחוזות שבמחוז ורשה לספק את השחת, שהם לא ראו את עצמם כמי שיכולים לעמוד בו, הם ערכו חוזה עם זביטקובר שיספק עבורם את המכסה שהוטלה עליהם. מלבד ההתחייבות לספק בהמשך את המכסה הקצובה, התחייבו הם עבור כך סך של 1,150 אדומים לזביטקובר. מלבד מחוז ורשה, לא ידוע אם היה זביטקובר אחראי על המחוזות האחרים, וכן איך נהג עם שאר בעלי האחוזות שבאותם מחוזות{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 263-264.}}. מתוך הרשומות, היקף המסחר של שמואל עמד באותה השנה מעל 200,000 זהובים{{הערה|שם=ציון 264|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 264.}}. לדבריו של [[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]], זביטקובר לא ניהל חשבונות מסודרים, ומעל בכספים רבים{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 264-265.}}.
פעולת האספקה האחרונה הידועה מזביטקובר הייתה בשנת [[1794]] ([[ה'תקנ"ד]]). ערב [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}, כשסממני מרידה בצבצו בשטח, הגנרל איגלשטרם ארגן יחד עם גנרלים נוספים צבא להגנת ורשה. על זביטקובר הוטל לארגן את האספקה לצבא, והוא ארגן זאת במחסן צבאי שהוקם ב[[נובידבור מזובייצקי]] הסמוכה. עם פרוץ המרד, נפל המחסן לידי המורדים{{הערה|שם=ציון 266|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 266.}}.
במשך מספר שנים לא סופק לזביטקובר הסכום שהיה חייב לו הצבא (9,000 אדומים, ו-8,000 רובל), והוא נסע ל[[סנקט פטרבורג]] לתבוע זאת, ונאלץ להתרוצץ מגנרל לגנרל. בסופו של דבר הוא קיבל רק חלק מהסכום. בתשלום שקיבל היו שטרות כסף רוסיים, שהיו אסורים בשימוש מחוץ לשטחי רוסיה, ועל כן הוא רכש בהם [[עור (חומר גלם)|עור]]ות ואדרות שער בשווי של 12,000 אדומים (דבר שגרם לו סכסוך לאחר מכן מול מתחריו למסחר){{הערה|שם=ציון 266}}.
====אשראי====
אף בתחום ה[[אשראי]] היה פעיל ביותר, והלוואותיו הגיעו לעיתים לסכומים גבוהים במיוחד, מהן שהיו בעלות אלפי זהובים ואף יותר. בין הלווים אצלו נמנו אצילים, גנרלים, שרים ואנשי ממשל, ואף [[מלכי פולין|מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]]{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 345 והע' 101.}}.
====נדל"ן====
בתחילת דרכו המסחרית היה הוא [[חכירה|חוכר]] [[אחוזה|אחוזות]] של [[אצולה|אצילים]]. בהמשך היו לו משלו נכסי [[נדל"ן]] רבים באזור ורשה ובסביבתה, שבאו לו מבעלי חובותיו שלא הצליחו לפרוע לו את חובם. בהמשך גם ביצע עסקאות נדל"ן ברכישה מלכתחילה. הוא היה היהודי היחידי שהותר לו להיות בעל נכסי נדל"ן, וכבר בשנת 1776 הוא מופיע כבעל נכס שניתן לו תמורת חוב, וכך גם [[מלכי פולין|מלך פולין]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]] מסר לו בשנת 1780 אדמה עם [[טחנת רוח]] תמורת חוב. הנכסים התפרסו בעיקר בסביבות ורשה: בוורשה, בפראגה, בגולנדזינוב, במריאנשטט, בקמיון ועוד, והם כללו אדמות, בתים ואחוזות, שדות וטחנות רוח. גם בניין [[בית חולים|בית החולים]] הרוסי היה בבעלותו. הכפר שווידר {{פל|Świder (Otwock)}} היה בבעלותו למשך 15 שנה, בהם ניתנה לו הזכות לנקז את האדמה, ולהקים בשטח בתי מרזח, מבשלות וטחנות קמח{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 346–347.}}.
עיקר מגוריו היו ב[[פראגה]] {{אנ|Praga}}, ברובע טרגובק {{אנ|Targówek}}. בטרגובק הייתה אחוזתו של המלך פוניאטובסקי, והשטח נחלק לשניים: החלק האחד היה בבעלות פוניאטובסקי, והשני בבעלותו של זביטקובר. השטח בו התגורר שמואל נקרא "שמולוביזנה" {{פל|Szmulowizna}}, וייתכן שכך נקרא כבר בימיו של זביטקובר, על מנת להבדיל בין חלקו לבין החלק שהיה שייך לפוניאטובסקי{{הערה|שם=ציון 346|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 346.}}. בתחילה נקראה החווה של זבטקובר "בוינובק"; עם הזמן, יחד עם שטחים שמסביב (כפר ו[[פונדק]]) שהיו שייכים לזביטקובר, כונה המקום על שמו "שמולוביזנה". כבר בחייו, בשנת 1792, מבוא העיר הסמוך לטרגובק נקרא "המבוא של שמואל"{{הערה|שם=ציון 346}}.
====תעשייה ומסחר נוספים====
ברשותו היו עוד מספר [[עסק]]ים ו[[בית חרושת|בתי חרושת]] נוספים, שעליהם ידוע פחות, וככל הנראה לא היו גדולים ובעלי היקף כמו בית הבורסקי והמבשלה שלו. בהם{{הערה|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 341–342.}}:
* בית חרושת ל[[לבנה (בנייה)|לבנים]], שהיה ככל הנראה בפראגה.
* בית חרושת ל[[כותנה]]; כך על פי מסורת המשפחה (ו[[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] נוטה לקבל זאת).
* [[מנסרה (מפעל)|מנסרות]] שבהן עיבד [[עץ|עצים]] ולאחר מכן הוביל אותם ל[[דנציג]] ב[[רפסודה|רפסודות]] דרך ה[[ויסלה|וויסלה]]; על פי מקורות שהיו בידי [[נחום סוקולוב]].
כמו כן ידוע על מסחרים נוספים שניהל, בהם{{הערה|שם=ציון 342|[[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 342.}}:
* מסחר ב[[תבואה]], שהיה נצרך לאספקה הצבאית שעליה היה ממונה.
* הפקת [[מלח בישול|מלח]] מ[[מכרות המלח בווייליצ'קה]], באמצעות סוכנו וולפנג (משה) היימן מ[[ורוצלב|וורוצלב]].
* מסחר ב[[רהיט]]ים; על פי מסורת המשפחה.
* מסחר ב[[מליח|דגים מלוחים]], אותם הוא הביא מ[[דנציג]], במאות [[חבית|חביות]] למשלוח.
===בקהילה היהודית===
שימש בפועל במשרת [[פרנס]] קהילת פראגה. ככזה הוא מופיע גם לאחר [[חלוקת פולין#החלוקה השלישית|חלוקת פולין השלישית]], שבה לא נותר לפולין כל שטח טריטוריאלי עצמאי, במכתב שבו הוא חתום בבקשה לקיים קהילה נפרדת ליהודי פראגה, שהייתה באותו זמן (1796, ה'תקנ"ו) כפופה לוורשה{{הערה|שם=ציון 253}}.
בחצר שהוא חכר מהרוזן פְּשֵדזיֶצקי, הוא בנה [[מקווה]], ומחמת ליקויים בבנייה, גרמו המים להצפה ב[[מרתף]] ול[[ריקבון]] של חפצים שונים שהיו בו; הנזקים גרמו גם לירידה בשווי המבשלה שחכר, והוא נאלץ לשלם על כך לאחר משפט שנערך בעניין{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 255; [[#רינגלבלום2|רינגלבלום]], עמ' 337-338 והע' 76.}}.
ב[[שנות ה'תק"נ-תק"ס|שנות ה'תק"נ]] ([[שנות ה-90 של המאה ה-18]]), ייסד זביטקובר [[בית כנסת]] בפראגה. בית הכנסת מוזכר במסמכים רשמיים כ"בית הכנסת של שמואל". [[גבאי]] בית הכנסת היה הירש אברמוביץ'{{הערה|שם=ציון 255}}. לבית הכנסת [[הויכע שול (קרקוב)|הויכע שול]] שב[[קרקוב]] הוא תרם 1,000 זהבים לצורכי שיפוץ בית הכנסת, וקיבל עבור כך "[[מי שברך]]" שתוקן עבורו. להשערת רינגלבלום את התרומה הוא נידב באחת מן הפעמים שהזדמן לקרקוב, בה היה אחד המחסנים של הצבא, בתור היותו [[ספק (עיסוק)|ספק]] של הצבא{{הערה|שם=ציון 255}}.
====ועד ארבע ארצות====
[[קובץ:Adam Poniński.JPG|ממוזער|[[אדם פונינסקי]] {{פל|Adam Poniński (zm. 1798)}}, מי שמינה את זביטקובר כספק לצבא הרוסי, וכן העניק לו את משרתו כפרנס בוועד ארבע ארצות]]
[[ועד ארבע ארצות]] היה גוף מנהלתי שהתקיים כ-250 שנה, והיה אחראי לגביית המסים מהקהילות היהודיות, ומסירת המסים לשלטונות. הוועד פורק רשמית בשנת [[ה'תקכ"ד]] ([[1764]]), לאחר שנטען כי גבייה ישירה מהיהודים לשלטונות - ללא הפרשת סכומים להחזקת הוועד - תעשיר יותר את קופת האוצר הפולני.
לאחר כעשור, [[אדם פונינסקי]] {{פל|Adam Poniński (zm. 1798)}}, מי שהיה גזבר הכתר הגדול {{פל|Podskarbi wielki koronny}} (מקביל ל[[שר האוצר]] וראש [[בנק מרכזי|הבנק המרכזי]]), פרסם הודעה שלמעשה בונה מחדש את מבנה הוועד. בהודעה, שנמסרה ב[[כ"ו בתשרי]] [[ה'תקל"ד]] ([[13 באוקטובר]] [[1773]]), נאמר כי מכיוון שהיהודים עוללו רעות בימי קונפדרציית באר {{אנ|Bar Confederation}} עליהם לשלוח באי כוח ל[[ורשה|וורשה]] שיודו בשמם על הפשעים שביצעו, ושיעבירו את כספי המסים החדשים שיוטלו עליהם. מאחר וועד ארבע ארצות בטל יחד עם הוועדים שתחתיו, היה צורך בהקמת מנגנון זהה מחדש. פונינסקי מינה מנהיגים חדשים לפי מחוזות, ומעליהם מנהיגים ראשיים. במערכת מינויים זו מונה זביטקובר ב[[י"ח בכסלו]] [[ה'תקל"ד]] ([[3 בדצמבר]] [[1773]]) כפרנס הוועד החדש של ורשה ופראגה. על כתב המינוי חתמו 58 יהודים, שאף התחייבו לפרוע סך של 1,000 אדומים שלוו מזביטקובר, על פי המופיע במסמך החתום. פירעון הסכום יוטל על ידי מס מיוחד לכל תושבי ורשה, וייגבה באמצעות המנהיגים, אולם אם לא תתאפשר הגבייה באופן זה, אותם 58 החותמים יחויבו בפריעת החוב באופן אישי{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 251–252.}}. זביטקובר התהדר כל ימיו בתואר "פרנס ועד ארבע ארצות"{{הערה|ראו [[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 251, ובהע' 22.}}, והתואר אף נחרת על מצבתו.
אותו החוב של 1,000 האדומים, מסתבר כי נועד עבור העשרת קופתו של פונינסקי{{הערה|שם=ציון 252|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 252.}}. הסכום הגדול של החוב, היווה מוקד סכסוך בין זביטקובר לבין החתומים, ובתווך עוד מספר מעורבים בעסקה. היהודים החתומים התכחשו לחוב זה בטענה שלא לוו ממנו כל סכום, וביצוע החתימות היה באילוץ בכוח על ידי זביטקובר בגיבוי חיילים, בעת שבאו למכור את סחורותיהם בוורשה; על עצם הטלת החוב על היהודים, טענו הם כי זביטקובר בעצמו צריך לשלם את חוב זה, שכן היה זה עבורו בתמורה למינויו למשרת פרנס הוועד. כאשר הגיע התיק לבית הדין של ועדת הכספים, הוא זיכה את זביטקובר וחייב את החתומים בתשלום הסכום; לדעת [[עמנואל רינגלבלום]], היה זה הודות להשפעתו של זביטקובר בחוגי השלטון, בגיבויו של פונינסקי. מערכת המשפט בפולין הייתה מספיק מתקדמת בשביל שהיהודים יוכלו לגלגל זאת בערכאות נוספות מדרגות שונות ולדחות את קיום פסק הדין. הסכסוך התגלגל בבתי משפט שונים, עד שלאחר 12 שנה צבר [[ריבית|ריביות]] גבוהות אשר עם הוצאות המשפט הגיעו ל-1,840 אדומים. בשנת [[1785]] ([[ה'תקמ"ה]]) מכר זיבטקובר את זכות התביעה של החוב ליחיאל בן מאיר, איש ה[[מטבעה]] ומעשירי ורשה{{הערה|שם=ציון 252}}.{{ש}}
סופו של חוב זה, אחר ששוב ניסו היהודים להתנער מפירעון החוב, ואחר ששוב הכריע בית הדין של ועדת הכספים נגדם וחייבה אותם לשלם זאת ליחיאל בן מאיר, בית הדין מינה ועדה של שלושה [[רב]]נים ושלושה [[פרנס]]ים שיחלקו את הסכום בין כל יהודי ורשה, לפי מצבו הכלכלי של אחד. בינתיים התפשר יחיאל בן מאיר עם כמה עשירים יהודים, מהם קיבל סכום חלקי; ובעזרת שתדלן ורשאי והרב אלכסנדר סנדר מ[[אפטא]], שהיה רב בדומברובה, הם הטילו מס גולגולת על כל היהודים בוורשה, שלא כהכרעת בית הדין של ועדת הכספים{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 252–253.}}.
רינגלבלום מסכם כי מלבד החוב שהוטל על יהודי ורשה ותואר הכבוד שהוענק לזביטקובר, לא ידוע על כל דבר אחר שיצא ממינוי זה. מעבר למה שלא ברור אם הייתה ממשות בגוף שהקים פונינסקי, לא ברור אם זביטקובר מימש את משרתו בדרך כלשהי. לא ידוע על כל פעילות שתדלנית שעשה דרך תפקידו זה{{הערה|שם=ציון 253|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 253.}}.
====חברה קדישא====
שימש בנשיאות החברה קדישא של ורשה ופראגה. לבחירת גבאי החברה קדישא, שהייתה מתקיימת מדי שנה ב[[חול המועד]] של [[פסח]], הייתה מגיעה משלחת מיוחדת של שני אנשים להזמין את זביטקובר לאסיפה{{הערה|שם=ציון}}. את פעילותו של זביטקובר כ[[יושב ראש]] החברה קדישא מסכם [[יצחק שיפר]] לשבח; רינגלבלום שולל את מסקנה זו לחלוטין, על סמך פנקסי החברה-קדישא שהודפסו{{הערה|שם=ציון 247}}.
====בית הקברות היהודי ברודנו====
{{ערך מורחב|בית הקברות היהודי ברודנו}}
[[קובץ:Cmentarz Żydowski na Bródnie 2015 01.JPG|ממוזער|300px|בית הקברות היהודי ברודנו. ה'תשע"ו (2015)]]
הקהילה היהודית הראשונה ב[[ורשה|וורשה]] התקיימה בפרבר [[פראגה]] {{אנ|Praga}}, ובשנת [[ה'תק"ך]] ([[1760]]) היא מנתה אלפי יהודים{{הערה|שם=בית יעקב}}. החל מימי ראשית ההתיישבות היהודית בוורשה, בשנת [[ה'רפ"ז]] ([[1527]]), ועד ל[[המאה ה-18|מאה ה-18]], לא היה בית קברות יהודי בוורשה{{הערה|[[הרב יהודה לייב פישמן מימון]] (עורך), '''ערים ואמהות בישראל''', כרך ג', ירושלים תש"ח, עמ' 198.}}. לפני ייסוד בית קברות בפראגה היו יהודי המקום קוברים את מתיהם בעיירות הסמוכות: [[נובידבור מזובייצקי|נובידבור]], [[סוכצ'ב]] ו[[גרודז'יסק מזובייצקי|גרודז'יסק]]{{הערה|שם=בית יעקב|[[משה פראגר]], '''[[בית יעקב (כתב עת)|בית יעקב]]''', גיליון 158–159, תל אביב תשל"ג, עמ' 22.}} (בגרודז'יסק נקבר גם אביו של שמואל{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 248, הע' 4, מפי בן המשפחה ה' הנריק ברגזון.}}).
מועד תחילת הקבורה בפראגה (לימים גם טרגובק) אינו ברור, ועדויות מהמהנדס ע. הרשטיין שביקר במקום לפני [[מלחמת העולם השנייה]] ומצא שם קברים כבר מ-[[1765]] ([[ה'תקכ"ה]]), מעלים כי הייתה בו קבורה בלתי-חוקית לפני שהושג כתב הזכות לקבורה בו{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 253, הע' 30.}}. בשנת [[ה'תק"ם]] ([[1780]]) השיג שמואל זביטקובר כתב-זכות מה[[מלך פולין|מלך]] האחרון של [[האיחוד הפולני-ליטאי]] [[סטניסלאב פוניאטובסקי]] המאשר [[חכירה]] לצמיתות של שטח בגודל כ-6 [[דונם]] לשם הקמת בית קברות מגודר עם [[ביתן שמירה]], בעלות של 400 זהובים לשנה; בכתב הזכות הופיע זביטקובר כמנהל בית הקברות{{הערה|שם=ציון 253}}. קבלת הזכות ניתנה לו הודות לקשריו עם שר ה[[פרובינציות פולין|פרובינציה הפולנית]] [[מזוביה]] ובאישורו של ה[[בישוף]] מ[[פלוצק]] שהתנה זאת בקיום [[הלוויה|הלוויות]] שקטות וצנועות - ללא זמרה וללא תהלוכות פומביות, וכן בהתחייבות לבישוף על מס שנתי ל[[24 ביוני|יום יוחנן המטביל]] עבור ה[[כנסייה]] ב[[סקרישב]]{{הערה|שם=ציון|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 254.}}. לאחר כ-5 שנים הסתיימו העבודות להכשרת השטח והעניינים הפורמליים, וזביטקובר העביר את הניהול ל[[חברה קדישא]], תוך שהוא משאיר אצלו את הבעלות עם התניית הקבורה באישור פרטי ממנו לכל נפטר. עלות התיקונים נפלה על החברה קדישא, והיא קיבצה זאת באמצעות תרומות{{הערה|שם=ציון}}.
זכות הקבורה בשטח הייתה של זביטקובר, והוא דרש סכומים גבוהים עבור הקבורה בבית הקברות; אלו שלא עמדו בדרישה, קברו את הנפטרים שלהם בבית הקברות היהודי ב[[סוכצ'ב]] המרוחקת כ-60 ק"מ מוורשה. בין אלו שנדדו לסוכצ'ב כדי לקבור שם את מתיהם היו גם יהודים עשירים בוורשה, שהעדיפו את הקבורה בבית הקברות שבסוכצ'ב מאשר להגיש לזביטקובר את בקשת הקבורה בשטחו. כדי למנוע את תופעה זו, נקבע על ידי השלטון שאם הנפטר הוא עשיר ובני משפחתו בחרו לקבור אותו בסוחצ'וב, עליהם יהיה לשלם סך של שליש מדמי הקבורה, 30 [[אדום (מטבע)|אדומים]]. בית הקברות בפראגה הפך למקור סכסוכים בינו לבין הקהילה היהודית בוורשה ובפראגה. לבעלות זביטקובר על שטח בית הקברות, קשורה גם עובדת היותו נשיא החברה קדישא בוורשה ובפראגה{{הערה|שם=ציון}}.
לאחר ש[[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}}{{כ}} (1794) דוכא על ידי [[אלכסנדר סובורוב]], והגנרל בוכסהבדן {{אנ|Friedrich Wilhelm von Buxhoeveden}} מונה למושל, התלוננו היהודים לפניו על זביטקובר, על דמי הקבורה הגבוהים שדורש{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 257.}}. עוד בחיי זביטקובר, בסוף [[המאה ה-18]], הושג אישור לבניית בית קברות חדש בוורשה. מספר שנים לאחר פטירת זביטקובר, בשנת [[ה'תקס"ז]] ([[1806]]) - בימיו האחרונים של השלטון ה[[פרוסיה|פרוסי]] בוורשה, נפתח [[בית הקברות היהודי בוורשה]] הידוע כבית העלמין "גנשא". באותן השנים ניהלה יהודית אלמנתו של זביטקובר את החכרת בית הקברות לחברה קדישא, ועמה נחתמו ה[[חוזה|חוזים]]{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 254, ובהע' 35}}.}}.
====פעילות ההצלה בטבח פראגה====
אחד מסיפורי מפעליו ומעשיו הטובים, ואף הבולט שבהם, הוא על כך שבימי [[קרב פראגה|טבח פראגה]] {{אנ|Battle of Praga#Massacre}}, עם כיבוש פראגה בידי הרוסים (במהלך [[מרד קושצ'ושקו]] {{אנ|Kościuszko Uprising}} - "מרד ורשה"), בשנת [[1794]] ([[ה'תקנ"ה]]), ב-4 בנובמבר (י"א בחשוון){{הערה|[[Jewish Encyclopedia]], ערך [http://jewishencyclopedia.com/articles/15184-zbitkover-samuel ורשה: שמואל זביטקובר].}}, ישב זביטקובר בחצרו עם שתי [[חבית|חביות]] מלאות מטבעות - האחת מטבעות של זהב והשנייה של כסף - ומסר הודעה ל[[קוזאקים]] כי על כל אדם חי שיביאו לפניו - יקבלו מטבע זהב, ואילו על גוף אדם מת שיביאו לפניו על מנת לקבור אותו - יקבלו מטבע כסף. החביות התרוקנו בתוך זמן קצר, כשבאמצעות כך הציל את חייהם של מאות איש ממוות בטוח; לפי גרסה שנמסרת מהמגיד מקוז'ניץ סך הניצולים היהודיים עמד על 800{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 256.}}. לסיפור זה גרסאות שונות, ועל פי חלק מהן כל המתים שהובאו לפניו נקברו על ידו בבית הקברות שבבעלותו{{הערה|שם=בית יעקב}}.{{ש}}
[[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] נוטה לקבל את הסיפור כנכון, והוא מציין כי מעשה זה חיפה על צדדים אחרים אפלים באישיותו, וטיהר אותו בהכרה העממית{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 257.}}.
אגדה נוספת מובאת מאת נינו הפילוסוף [[אנרי ברגסון]], בשם אביו המלחין [[מיכאל ברגסון]] {{פל|Michał Bergson (kompozytor)}}, לפיה זביטקובר [[פיקוח נפש דוחה שבת|חילל שבת לשם הצלת נפשות]], בהצלת יהודי ממוות ב[[תלייה]]{{הערה|[[גבריאל וייסמן]] (עורך), '''פראגה''', תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 43.}}.
==דמותו בהיסטוריה==
דמותו של זביטקובר הצטיירה במהלך ההיסטוריה כחיובית ואצילית, כש[[סיפור עם|אגדות]] רבות נרקמות מסביב. שמואל יבנין (יעוונין) מתאר אותו כרחמן ורודף חסד, בעל צדקה מופלג ומקדש שם שמים: {{ציטוטון|אביר הגביר, השר בישראל, הר"ר שמואל זביטקובר מפראגה, הוא הגבר הפליא להראות נפלאות במעשה הצדקה, וזרעו סמכתהו לעשות ישועות בעירו לנכאי לב, כאחד גדולי הנדיבים בעם, שרידי דורות עולמים, ועל נדיבות קם בגמילות חסדים, והקדיש שם שמים ושם עמו, ברוב תגמוליו, והמון רחמיו וחסדיו, אשר לא התאפקו לבני עמו, כנודע בשער בת רבים, שמו הטוב לא ימוש מפי תושבי עדתו, וזכרונו כרות על לוח לבותם}}{{הערה|שמואל יבנין, '''נחלת עולמים''', ורשה ה'תרמ"ב.}}.
גם פרנק מתאר אותו כבעל צדקה ומכניס אורחים. עם זאת, במסורת מ[[ישראל הופשטיין מקוז'ניץ|המגיד מקוז'ניץ]] הוא מוצג כבעל-[[עבירה (יהדות)|עבירה]] כבד, לפיה "עבר על כל העברות שבעולם, ואין לך עברה שלא היה עובר עליה", ואף בעת פעולות ההצלה שלו בטבח פראגה "נסע מדבר-עברה אחד לדבר-עברה שני"{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 251.}}.
לדברי ההיסטוריון הפולני קורז'ון, ש[[עמנואל רינגלבלום|רינגלבלום]] מצטרף אליו, שמו של זביטקובר כנדבן ובעל צדקה הוא מוטעה, ובא לו משמועות שהשתרבבו מצדקותיו ונדבותיו של בנו [[בר ברגזון]] שהיה מפורסם כנדיב גדול{{הערה|שם=ציון 255|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 255.}}.
===במסורת החסידית===
[[קובץ:Isroel Hopsztajn.jpg|ממוזער|ציור בו - לפי המקובל - נראה רבי ישראל הופשטיין, המגיד מקוז'ניץ, עם תלמידיו. המגיד סיפר על דינו ומעמדו של זביטקובר בעולם הבא]]
[[עמנואל רינגלבלום]] מביא מסורת חסידית המספרת על כך ש[[רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ|רבי ישראל הופשטיין]], המגיד מקוז'ניץ, שר באחת השבתות ניגון מסוים, ולאחר מכן סיפר לחסידים את מקור הניגון: שאחר שהציל זביטקובר מאות יהודים בטבח פראגה{{הערה|ראו לעיל בפסקה [[#פעילות ההצלה בטבח פראגה|פעילות ההצלה בטבח פראגה]].}} "נעשה רעש בפמליא של מעלה" וצוינה זכותו ב[[כל המקיים נפש אחת|הצלת נפשות]] מרובות אלו, שנמצא שכל המצוות שנעשות על ידיהם ועל ידי צאצאיהם תלויות בו, אולם נשמעה קטגוריה כבדה עליו בשל היותו בעל-עבירה כבד; לבסוף הועלתה הטענה שיבדקו מה יעשה למחרת אותו היום, ולפי זה ישפטו את טיבו. הסניגור שחשש מכך, ביקש שייקחו את נשמתו בטרם יום המחר, ובקשתו התמלאה. בעת שנשאו אותו המלאכים לעולם העליון, הם שרו את אותו הניגון. המגיד מקוז'ניץ ציין על אותה השבת שהיא [[יום השנה]] של זביטקובר, ולכן הוא שר את הניגון{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 256, ובציון 45. רינגלבלום מביא את המסורת איש מפי איש, דרך [[רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם]], ששמע מאביו [[רבי חיים הלברשטאם]], ששמע מ[[רבי נפתלי צבי הורוביץ]] שהיה נוכח באותה השבת אצל [[רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ]], המגיד מקוז'ניץ.}}.
לסיפור קיימות נוסחאות נוספות שונות; בולטת מהן היא גרסת [[רבי יצחק מאיר אלתר]], שהעיד כי היה נוכח במקום - כנער - בעת שהמגיד מקוז'ניץ שר את ניגון זה. לגרסה זו, אחר הצעת הסניגור הוחלט ב[[בית דין של מעלה]] כי אכן זכאי הוא למקום חשוב ב[[גן עדן]], אך עליו לעבור זיכוך מכתמיו הגדולים; זיכוך זה נמשך שלוש שנים. כאשר הסתיים הזיכוך העבירו אותו המלאכים למקומו בגן עדן, כשבתוך כך שרו את אותו הניגון; והמגיד מקוז'ניץ שר עמם. לגרסה זו המגיד הוסיף כי למרות הזיכוך עדיין נשאר כתם במלבושו, ורבי יצחק מאיר אלתר אמר כי כנראה זה בגלל שבין חטאיו היה גם חטא [[ניאוף]] שהזיכוך עליו קשה ביותר{{הערה|{{אוצר החכמה|רבי אברהם ישכר בנימין אליהו אלטר, '''מאיר עיני הגולה'''|אות ס"א|63729|תל אביב, עמ' 17||עמוד=19}}.}}.
הניגון דומה ל[[מארש]] צבאי, והוא מושר ב[[ראש השנה]] בפי [[תנועת החסידות|חסידי]] [[פולין הקונגרסאית]] ו[[גליציה]]{{הערה|[[גבריאל וייסמן]] (עורך), '''פראגה''', תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 62–63.}}. [[אדמו"ר]]י [[חסידות קוז'ניץ|קוז'ניץ]] שרו את מארש זה ב[[ימים נוראים]] לפני תפילת "כתר", ואצל [[רבי קלונימוס קלמיש שפירא]], האדמו"ר מפיאסצנה שרו זאת על מילות הפיוט [[ונתנה תוקף|אין קצבה]]{{הערה|{{אוצר החכמה|אברהם מרדכי אלתר|'''בדרכי פולין האבלות''' - חלק א'|171223|תל אביב תשמ"ז, עמ' 161–162||עמוד=175}}.}}.
הדים דומים עולים ממסורת חסידית נוספת שסופרה על ידי [[רבי יצחק מאיר אלתר]], ה[[חסידות גור|אדמו"ר מגור]], לפיה כאשר בא המגיד מקוז'ניץ לסדר [[קידושין]] בחופת אחד מנכדיו של שמואל זביטקובר שנישא לנכדה של [[רבי שמואל שמלקה הורוביץ]] מ[[ניקלשבורג]], התעכב המגיד בתפילת [[ערבית]] כשעתיים, ולאחר מכן אמר שהיה זה לפי שעבד קשה בייחודים קדושים על מנת להוריד את נשמת רבי שמלקה מניקלשבורג שישתתף בחופה, ובתוך כך הופיעה נשמת שמואל זביטקובר, והיה מוכרח לתקנה ולהעלותה למקומה{{הערה|{{אוצר החכמה|רבי אברהם ישכר בנימין אליהו אלטר, '''מאיר עיני הגולה'''|אות ס"ד|63729|תל אביב, עמ' 18||עמוד=20}}.}}.
==משפחתו==
מאשתו שיינדל:
* בנו אבא'לה, שכונה "פראגער"{{הערה|שם=ציון 248-5}}. אביו נעזר בו - בין היתר - לגביית חובותיו{{הערה|[[#רינגלבלום1|רינגלבלום]], עמ' 261, ובהע' 57.}}, וכן במסחר הבהמות, העור והבשר, כשחלק מהעסקים ניהל בעצמו{{הערה|שם=ציון 341}}.
* בנו [[דב בר ברגסון|דב בער (ברק) ברגסון]] (זוננברג), סוחר ובעל נכסים, בנקאי ונדבן, שימש גם כ[[ספק (עיסוק)|ספק]] לנפוליאון{{הערה|שם=ציון 248-5}}. נשא את [[תמריל ברגסון]] (זוננברג) לאחר מות בעלה הראשון. אף הם היו פילנתרופים ידועים ב[[יהדות פולין]]. למשפחה היו צאצאים רבים מפורסמים, סוחרים ובעלי הון. נינם היה ה[[פילוסוף]] ה[[יהדות צרפת|יהודי-צרפתי]] [[אנרי ברגסון]].
מאשתו לאה:
* בתו איידל (או אטליה, ובשמה המלא: אטליה יוזפה אדולפינה. נפטרה ב–1850){{הערה|שם=ציון 248-6}}. נישאה לבנקאי היהודי קארול יאן לסקי {{פל|Karol Jan Laski}}, ממנו נולדו לה שני בנים. לאחר מותו (1802) נישאה לשמואל פרנקל {{פל|Samuel Fraenkel}}, סוחר ובנקאי יהודי.
מאשתו יהודית:
* בתו חיה שרה (מאוחר יותר: אנה. 1788–1828). נישאה לנוצרי בשם יוזף אלכסי מורבסקי {{פל|Józef Aleksy Morawski}} {{כ}}(1791–1855), חבר מועצת [[דוכסות ורשה]] ב-1812, חבר מועצת המדינה, [[סנאט|סנטור]] וחבר מועצת [[פולין הקונגרסאית]] בשנת 1830{{הערה|שם=ציון 249-10}}.
* בתו לודויקה. נישאה ליצחק פלאטוי{{הערה|שם=ציון 249-10}}.
* בתו ברברה. נישאה ללודוויק (לייב) אסטריך מ[[קרקוב]]{{הערה|שם=ציון 249-10}}; בהמשך היה מ[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילי]] ורשה; בנקאי, סוחר ותעשיין{{הערה|ע.נ. פרענק, "לתולדות היהודים בפולין", בתוך: '''התקופה''', י"ד-ט"ו, עמ' 382.}}.
==הנצחה==
ה[[שכונה]] ה[[ורשה|וורשאית]] "שמולוביזנה" {{פל|Szmulowizna}} ממוקמת על השטח בו התגורר שמואל זביטקובר, והיא נקראת על שמו; השם ניתן ככל הנראה כבר בחייו, על מנת להבדיל בין חלקו לבין החלק שהיה שייך לפוניאטובסקי, ששניהם חלקו יחד את רובע טרגובק {{אנ|Targówek}}{{הערה|שם=ציון 346}}.
==ביאורים והרחבות==
{{ביאורים}}
==ראו גם==
* [[דב בר ברגסון]]
==לקריאה נוספת==
* {{עוגן|רינגלבלום1|{{JSTOR|[[עמנואל רינגלבלום]]|"שמואל זביטקובר: עסקן צבורי־כלכלי בפולין בימי חלוקתה"|23543669|'''[[ציון (כתב עת)|ציון]]'''|ג [ג] (ניסן תרצ"ח), עמ' 246–266}}}}
* {{עוגן|רינגלבלום2|{{JSTOR|[[עמנואל רינגלבלום]]|"שמואל זביטקובר: עסקן צבורי־כלכלי בפולין בימי חלוקתה – סוף"|23544024|'''[[ציון (כתב עת)|ציון]]'''|ג [ד] (תמוז תרצ"ח), עמ' 337–355}}}}
* '''[[האנציקלופדיה העברית]]''', כרך ט"ז, "זביטקובר, יוסף שמואל", ירושלים תשכ"ג, טור 588
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* [https://www.encyclopedia.com/religion/encyclopedias-almanacs-transcripts-and-maps/zbitkower-joseph-samuel הערך '''זביטקובר, יוסף שמואל'''], ב-[[Encyclopaedia Judaica]], באתר [https://www.encyclopedia.com/ encyclopedia.com]
* [https://www.encyclopedia.com/religion/encyclopedias-almanacs-transcripts-and-maps/zbitkower-joseph-samuel הערך '''זביטקובר, יוסף שמואל'''], ב-[[Encyclopaedia Judaica]], באתר [[Encyclopedia.com]]
* {{אנצ ייווא|Zbytkower_Shmul|שמואל זביטקובר|מחבר=[[מרצ'ין וודז'ינסקי]]}}
* [https://jewiki.org.il/w/שמואל_זביטקובר שמואל זביטקובר] באתר האנציקלופדיה היהודית
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{בקרת זהויות}}
{{קצרמר|פולין|אישים}}
{{מיון רגיל:זביטקובר, שמואל}}
[[קטגוריה:אישיםנדבנים שחיו במאה ה-18יהודים]]
[[קטגוריה:יהודים פולנים]]
[[קטגוריה:נדבניםילידי יהודים1727]]
[[קטגוריה:ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1801]]
[[קטגוריה:ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית וקיימים בוויקיפדיה]]
{{נבדק ואושר}}
{{מיון נושאים|אישים}}
|
