ויוויאן לי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הסרת קישורים עודפים
שורה 101:
בשנת [[1951]] הופיעו לי ואוליבייה בשני מחזות שבמרכזם דמותה של [[קלאופטרה]]: מחזהו של [[ויליאם שייקספיר]] "[[אנטוניוס וקלאופטרה]]", ומחזהו של [[ג'ורג' ברנרד שו]] "[[קיסר וקלאופטרה]]". הם עלו לבמה מדי ערב תוך משחק בשני המחזות לסירוגין, וקיבלו ביקורות טובות. נוכח ההצלחה הם החליטו להציגן גם ב[[ניו יורק]], שם הופיעו במשך עונה אחת בתיאטרון "זיגפילד" עד שנת [[1952]]. רוב הביקורות היו חיוביות, אבל המבקר קנת' טיינאן הכעיס אותם כשציין שלוויוויאן לי כישרון בינוני שחייב את אוליבייה להתפשר על כישרונו שלו. ביקורתו הארסית של טיינאן כמעט וגרמה לוויוויאן לי להתמוטטות נפשית נוספת, אף על פי שמבקרים רבים אחרים ביקרו באופן חיובי את משחקה.
 
בינואר [[1953]] נסעה לי לציילון (כיום [[סרי לנקה]]) לצילומי הסרט "הליכת פיל", בו השתתף גם [[פיטר פינץ']]. עם תחילת הצילומים היא לקתה בהתמוטטות עצבים, ואולפני [[פרמאונט]] נאלצו להחליפה ב[[אליזבת טיילור]] בת ה-20. אוליבייה החזירהּ לביתם שבאנגליה, שם אמרה לו לי, שהיא התאהבה ב[[פיטרבפיטר פינץ']] ושהיה ביניהם רומן. בחודשים שלאחר מכן היא החלה להתאושש בהדרגה.
 
בשלב זה החלו בעיותיה הנפשיות של לי להיות תופעה מוכרת בין חבריהם של בני הזוג. כך לדוגמה, ציין [[דייוויד ניבן]] שהיא הייתה "מטורפת למדי", ונואל קאוורד הביע תהייה ביומנו האישי כשציין ש"העניינים לא היו כל כך טובים, ובערך משנת 1948 הם הידרדרו עוד יותר".
שורה 119:
אף על פי שהמשיכה לסבול מהתקפות חוזרות ונשנות של [[דיכאון]], היא המשיכה לעבוד בתיאטרון, ובשנת [[1963]] זכתה ב[[פרס טוני]] בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בתחום ה[[מחזמר]], על הופעתה ב[[תיאטראות ברודוויי|ברודוויי]] במחזמר "טובריץ". בנוסף, הופיעה גם בסרטים "הרומן של גב' סטון" ([[1961 בקולנוע|1961]]) וב"[[ספינת השוטים (סרט)|ספינת השוטים]] ([[1965 בקולנוע|1965]]).
 
במאי [[1967]] ערכה לי חזרות לקראת הופעתה יחד עם [[מייקל רדגרייב]] במחזה "איזון עדין" מאת [[אדוארד אלבי]], אלא שאז חלתה שוב ב[[שחפת]]. לאחר מנוחה בת שבועות אחדים נראה היה שהתאוששה באופן סופי, אך בחצות הלילה של [[7 ביולי]] [[1967]], כשמריווייל חזר לאחר הופעה במחזה ששיחק בו, הוא מצא אותה ישנה, אך כעבור כ-30 דקות הוא מצא את גופתה שרועה על רצפת חדר השינה ללא רוח חיים. ככל הנראה התמוטטה במהלך ניסיונה ללכת לחדר השירותים, בשל [[ריאות]]יה שהיו מלאות בנוזלים. מריווייל התקשר לאוליבייה, שבאותה עת היה מטופל בבית חולים קרוב בשל [[סרטן הערמונית]] ממנו סבל.
 
ב[[אוטוביוגרפיה]] שלו מתאר אוליבייה את ייסוריו עת עשה דרכו ב-[[8 ביולי]] [[1967]] לביתה של לי, רק כדי לגלות שמריווייל השכיב את גופתה במיטה. אוליבייה, לדבריו, חלק לה כבוד אחרון: "עמדתי וביקשתי מחילה על כל הרוע שצץ בינינו" בטרם החל לסייע למריווייל לערוך את סידורי ההלוויה.
 
גופתה [[שריפת גופה|נשרפה]], ואפרה פוזר באגם שליד ביתה, בטיקרייג' מיל שליד בלקבויס, במזרח ססקס שבאנגליה. טקס האזכרה נערך בכנסיית "[[סנט מרטין בשדות]]", כשדברי ה[[הספד]] נאמרו על ידי [[ג'ון גילגוד]]. בארצות הברית היא הפכה לשחקנית הראשונה שזכתה לאות כבוד מ"אגודת ידידי הספריות של [[אוניברסיטת דרום קליפורניה]]", והטקס נערך כטקס זיכרון על רקע הקרנתם של קטעים שונים מסרטיה, ודברי הספד מפיהם של חברים כדוגמת [[ג'ורג' קיוקור]].
שורה 140:
פולין קייל ציינה ש[[מרלון ברנדו]] וויוויאן לי העניקו את "שתי ההופעות הטובות ביותר שנראו אי פעם בקולנוע", ושההופעה של לי הייתה "אחת מאותן הופעות נדירות שבאמת ניתן לומר עליהן שהן מעוררות בעת ובעונה אחת פחד וחמלה".
 
קנת' טיינאן לגלג על הופעתה לצדו של אוליבייה בהפקתם המשותפת "[[טיטוס אנדרוניקוס]]" משנת [[1955]] באומרו שהיא "מקבלת את החדשות שהיא עתידה להיאנס על גופת בעלה בלא יותר מאשר הבעה מתונה של צער, כזו של מי שהייתה מעדיפה מזרן גומאוויר". הוא היה אחד מהמבקרים שביקרו קשות את פירושה של לי ל[[ליידי מקבת']] בשנת [[1955]], באומרו שהופעתה לא הייתה מוחשית וכנה, ושהיא חסרה את הטירוף הנחוץ לתפקיד. לאחר מותה שינה את דעתו ודחה את ביקורתו שלו, בטענה שביקורתו עליה הייתה "אחת מטעויות השיפוט הגרועות ביותר" שעשה אי פעם. בסופו של דבר קיבל את פירושה לדמותה של ליידי מקבת', שעושה שימוש בכוחה המיני כדי לשמור את מקבת' מרותק למקומו, שכן הפירוש הזה "היה יותר הגיוני... על פני המצב הרגיל של האישה הלא-מושכת" שמגלמת הדמות. בסקר שנערך בקרב מבקרי תיאטרון מיד לאחר מותה, ציינו כמה מהם את הופעתה זו כאחד מהישגיה הבולטים והטובים ביותר בתיאטרון.
 
בשנת [[1969]] הותקן לזכרה לוח בכנסיית "סנט פול" שב[[קובנט גארדן]], ובשנת [[1985]] נכלל דיוקן שלה בסדרת [[בול]]י דיוקנאות יחד עם [[אלפרד היצ'קוק]], [[צ'ארלי צ'פלין]], [[פיטר סלרס]] ו[[דייוויד ניבן]], בולים שהונפקו לציון שנת הקולנוע הבריטי.