קנגורו אילני שפלתי – הבדלי גרסאות

'''קנגורו אילני שפלתי''' ([[שם מדעי]]: '''''Dendrolagus spadix'''''), הוא [[מין (טקסונומיה)|מין]] [[יונק כיס]] בסוגב[[סוג (טקסונומיה)|סוג]] [[קנגורו אילני]] ש[[אנדמיות (טקסונומיה)|אנדמי]] לדרום-מזרח האי [[גינאה החדשה]]. הוא תואר מדעית בשנת [[1936]] בתור תת-מין של מינים אחרים, וקיבל מעמד של מין נפרד בשנת [[1990]]. נכון לשנת 2020, רק שבעה פרטים נצפו בחיים על ידי זואולוגים[[זואולוג]]ים מערביים מאז גילויו של המין.

אף על פי שהוא שונה למדי מבחינה חיצונית, הקנגורו השפלתי קרוב ביותר מבחינה [[גנטיקה|גנטית]] ומורפולוגיתו[[מורפולוגיה (ביולוגיה)|מורפולוגית]] ל[[קנגורו אילני הואון|קנגורו הואון]] ו[[קנגורו אילני גודפלו|קנגורו גודפלו]], ובעבר נחשב לסירוגין כתת-מין של שניהם. לקנגורו השפלתי גוף כבד ומוצק, ראש קצר וזנב ארוך במיוחד. הפרווה שלו דלילה, דקה וקצרה. צבעה הוא אדום-[[ערמון|ערמוני]] אחיד, והיא נוטה להיות חיוורת יותר באזור הבטן, החזה והראש. מלבד זאת, הויריאציההווריאציה היחידה בצבע, היא מראה צהבהב סביב בסיס הזנב, ולעיתים שני פסים צהבהבים חיוורים באמצע הזנב. להוציא את המראה החדגוני יחסית של הפרווה, הקנגורו השפלתי דומה בכל מאפייניו הפיזיים לקנגורו גודפלו. אורך ראשו וגופו: 74-50 ס"מסנטימטרים ואורך זנבו: 72-61 ס"מסנטימטרים; רק שני זכרים בוגרים נשקלו אי פעם, וטווח המשקל היה 7–9 ק"גקילוגרם. גורי הקנגורו השפלתי נבדלים מהבוגרים בפרוותם הצפופה ובבטנם הצהובה.

בעוד שבעבר הצפיפות האנושית בתחומי המחייה שלו הייתה נמוכה כתוצאה מרכסי הקרסט הבלתי נגישים וגרמו לו להיות מוגן מפני ציד, כריתת העצים לצד קידוחי נפט וגז, הובילו לסלילת כבישים לתוך יערות השפלה ולרכסי הקרסט, והפכו את בית גידולו של הקנגורו לנגיש יותר עבור ציידים. המשך חדירת הפעילות האנושית לבית גידולו, צפויה לסכן בעתיד את מרבית האוכלוסיות ברכסי הקרסט. ארגון [[IUCN]] ממליץ לחקור בדחיפות את האקולוגיה והביולוגיה של המין, ולהעריך את האיומים הנשקפים לו מצד הפעילות האנושית בשביל לקבוע אסטרטגיית שימור עבורו.

*{{ויקישיתוף בשורה|Category:Dendrolagus spadix}}