אספלט – הבדלי גרסאות

הרופא והבוטניקאי [[דיוסקורידס]] (המחצית השנייה של המאה ה-1) סיפר ש"האספלט היהודי שונה מהשאר. זה שיש לו ברק בצבע ארגמן וניחוח חזק והוא כבד, הוא יפה; ואילו הסוג השחור והמלוכלך הוא גרוע, מאחר שהוא מהול בתערובת של [[זפת]]" (I, 73:1){{הערה|[[מנחם שטרן]] - Menahem Stern, '''Greek and Latin Authors on Jews and Judaism''', Jerusalem, 1976, Vol. I, LXV. Dioscorides, pp. 422, 424}}. [[יוסף בן מתתיהו]] כתב שהאספלט "מעלה ארוכה לגוף ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים". [[טקיטוס]] כתב על דרכי איסופו בים המלח: "בעונת־שנה קבועה מקיא האגם מתוכו כּוֹפר...על־פי טבעו נוזל כהה...הנקרש וצף על פני המים...העוסקים במלאכה זו תופסים את הכּופר בידיהם...גושי הכופר השטים נדחפים ונגררים בידיים אל החוף; לאחר ייבושם...מבקעים אותם בגרזנים וביתדות..."{{הערה|טאקיטוס, '''דברי הימים''', ספר חמישי, פרק ו. תרגום: [[שרה דבורצקי]].}}. בחיבורים [[מולומדיקינה כירוניס]] ו-"Ars Veterinaria" מאת [[פלגוניוס]] (המאה ה-4) ישנה עדות לחשיבות המתמשכת המקושרת ליתרונות הרפואיים של "הביטומן של יהודה" ולפופולריות של השימוש בו{{הערה|M. Stern, '''GLAJJ''', Vol. II, pp. 647-648: '''Mulomedicina Chironis''', 193; '''Ars Veterinaria''', 194, 338, 340, 491|שמאל=כן}}. בספרות חז"ל מופיעים המושגים "כופרא" ו"זפת" בהקשר לשימושים רבים. בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה{{הערה|[[זהר עמר]] ואפרים לב, '''רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה''', אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס. עמ' 136- 137.}}.