אוניות הקו בצי הבריטי – הבדלי גרסאות

'''ספינות מן הדרג הראשון''' (first rate) נשאו 100 תותחים ומעלה, בשלושה סיפונים; בסיפון התחתון תותחי 32 ליבראות.<ref>קליבר התותחים סווג לא לפי קוטר הלוע, אלא לפי משקל הקליע</ref>
באמצעי 24, ובעליון 18 פאונדליבראות - חימוש כבד מאד. לספינות אלה היה צוות של 850 איש ויותר, והן שובצו בדרך כלל במרכז הטור הלוחם. אך מכיוון שהסיפון התחתון היה קרוב כל כך לפני המים, הרי שבמצב של גלים גבוהים מדי לא ניתן היה להפעיל את התותחים של אותו סיפון. עובדה זו, וכן העובדה שהספינות היו גדולות ומסורבלות, ויקרות מאוד לתיפעול, הביאו לכך שהן היו בדרך כלל ספינות הדגל של ה[[אדמירל]] שפיקד על הצי. לא נבנו ספינות רבות מסוג זה.

'''ספינות מן הדרג השני''' (second rate) היו למעשה דגם קטן יותר, ולכן זול יותר, של ספינות הדרג הראשון. הן נשאו 90 עד 98 תותחים, קלים יותר מאלו של הדרג הראשון - 32 פאונדליבראות בסיפון התחתון, אך 18 ו - 12 פאונדליבראות בסיפונים הגבוהים יותר, ו - 750 אנשי צוות. גם הן סבלו מהמגבלות של הדרג הראשון, וספינות מהדרג השלישי היו יכולות להתמודד איתן, אך בקרב צמוד היה לעוצמת האש שלהן יתרון. בנסיבות שבהן היה יקר מדי להשתמש בספינות מן הדרג הראשון, כמו למשל בציים שהיו באתרים מרוחקים, נעשה שימוש בספינות מן הדרג השני.

'''ספינות מן הדרג השלישי''' (third rate) - אלו היו ספינות שנשאו 64 עד 80 תותחים. רוב ספינות הקו היו מסוג זה, כאשר הדגם שהיה הנפוץ ביותר היה ספינת הקו בת 74 תותחים, שנקראו בקיצור 74 (seventy four). בספינות אלו היו שני סיפוני תותחים, כשבתחתון תותחי 32 פאונדליבראות ובעליון - 18 פאונדליבראות. לספינות אלו היה צוות בן 600 עד 650 איש, והן היו המיזוג הטוב ביותר בין עוצמת אש, יכולת תמרון, ועלות כלכלית.

'''ספינות מן הדרג הרביעי''' (fourth rate) - ספינות אלו היו ספינות הקו של המחצית הראשונה של המאה ה - 18, ונשאו 50 - 60 תותחים, בני 18 פאונדליבראות. בשיאן של ספינות הקו הגדולות, נחשבו ספינות אלו כבעלות עוצמת אש חלשה מדי, וחלשות מדי לקו העיקרי. למרות זאת שימשו ספינות אלו בקרבות, בעיקר בים הבלטי ([[קרב קופנהגן]]) וזאת בשל ה[[שוקע]] הנמוך שלהן. זו הסיבה שספינות מדרג זה השתתפו גם ב[[קרב קמפרדאון]]. למרות זאת, ספינה מדרג זה השתתפה גם ב[[קרב הנילוס]]. ואולםאולם, ספינות אלו שימשו בעיקר לתפקידים שאינם חלק מתפקידי הטור העיקרי, כמו ליווי שיירות, הגנת חופים, ועוד. בצי ארצות הברית היו [[פריגטה|פריגטות]] גדולות, בנות 44 תותחים, שהיו קרובות מאוד בכוחן לספינות אלו.

'''ספינות מן הדרג החמישי''' (fifth rate) היו בעיקר [[פריגטה|פריגטות]]. הן נשאו תותחים בסיפון אחד, במגוון רב של תצורות, החל מפריגטות שנשאו 32 תותחים בני 12 פאונד,ליבראות וכלה בכאלו שנשאו 40 תותחים בני 24 פאונדליבראות.

'''ספינות מן הדרג הששי''' (sixth rate) היו פריגטות קטנות יותר, בעלות 22 או 28 תותחי 9 פאונדליבראות.

באותה תקופה לא היה מנגנון גיוס מסודר, וגם לא הייתה שיטה מסודרת לאימון מלחים חדשים. הרעיון של הצטרפות מסודרת לצי, מרצון, לא עלה כלל על הדעת. בעת מלחמה, כשהתעורר הצורך לאייש במלואו את הצי המלכותי - סדר גודל של למעלה מ - 120,000 איש - נוצר קושי חמור. הקושי נבע פשוט ממספרם המצומצם של המלחים הזמינים, וכאמור, לא היה מנגנון אימון שיכשיר מלחים חדשים. על המלחים הקיימים התחרו שלושה גופים: צי המלחמה, צי הסוחר, וספינות שודדי הים שפעלו ברישיון (privateer); יש מי שטוען שהבעייה העיקרית הייתה בתנאי החיים הקשים של המלחים, אך הדבר אינו נכון. תנאי החיים של המלחים היו אמנם קשים ומאוד לא נוחים במושגי המאה ה-21, אך במושגי המאה ה-18 היו אלו תנאים סבירים בהחלט, ואף טובים במידה מסוימת מהתנאים בחוף (אם כי השכר היה קצת יותר נמוך). מכאן שהבעייה לא הייתה בתנאים, אלא בזמינות כוח האדם.

ה[[משמעת]] על סיפון אוניות הקו, כבכל הצי הבריטי, הייתה קשוחה מאד, וכללה לעיתים קרובות [[ענישה]] גופנית. ואולםאולם, המשמעת הנוקשה לא הייתה יוצאת דופן; מערכת המשפט של אותה תקופה לא הכירה כלל מושגים אחרים של ענישה, ועונשי [[תלייה]] ניתנו לעיתים קרובות, על עבירות קלות מאד בעיני בן דורנו.

בים ניתן עונש מוות, בתלייה, על [[מרד]], [[בגידה]] או [[עריקה]]. עונש מוות ניתן גם על [[מעשה סדום]], ואולםאולם נרשמו מקרים בודדים בלבד של הוצאה להורג מסיבה זו. הוצאה להורג הייתה יכולה להתבצע רק לאחר [[משפט צבאי]] ב[[בית דין צבאי]] שהיה מורכב מחמישה קפטנים. קפטן לא יכול היה להוציא להורג על דעת עצמו, ולפיכך התבצעו רוב ההוצאות להורג רק כאשר היו מספר אוניות ביחד, בדרך כלל בשייטת או פלגה. ההוצאה להורג התבצעה עם עלות השחר, על אחד מתרני האונייה (התלייה התבצעה מקצה אחד ממוטות הרוחב של התרנים, yardarm). כל צוות האונייה היה מתייצב לצפות בהוצאה להורג, וסירות מלאות במלחים מספינות אחרות היו מגיעות לצפות בהוצאה להורג גם הן, כדי לראות את העונש וגם כדי למנוע מרידה בין מלחי האונייה שבה התבצעה התלייה.

עונשים אחרים כללו בעיקר עונשי מלקות. למש"קי המשמעת היו מקלות שבהם היו מכים מלחים שעברו עבירות קלות, כמו איחור קל במילוי פקודה. על עבירות חמורות יותר היה המלח מולקה בשוט שיוצר מחבל, שנפרם. שוט זה נקרא בפי המלחים "החתול בעל תשע הזנבות" (cat o' nine tails). המלח העבריין היה זה שבדרך כלל פרם את החבל והכין לעצמו את השוט. את המלקות נתנו מש"קי המשמעת (Bousun's Mate), בנוכחות כל צוות האונייה. כעיקרון, לקפטן היה מותר להורות על עונש של עד 12 מלקות ללא משפט צבאי מסודר, אך עונשים כבדים בהרבה היו נפוצים מאד. במקרים חמורים של מרידה או הפרת משמעת חמורה מאד (כמו הכאת קצין או מש"ק) היה בית דין צבאי יכול להורות על עונש שנקרא "הלקאה בכל הצי" (flogging around the fleet). העבריין היה נענש ב500ב-500 מלקות, עונש שהיה למעשה עונש מוות.

יש לציין, שלמרותמרות החומרה שבעונש לא התלוננו המלחים על תנאי המשמעת, אדרבא: בעת המרידות הגדולות שהיו בצי הבריטי, בנור (nore) ובספיטהד (spithead) ב-[[1797]] השתמשו הצוותים המורדים עצמם בעונשי מלקות כלפי מלחים סוררים.

הקצינים באוניות היו כולם בעלי דרגת lieutenant. אין להשוות דרגה זו לדרגה המודרנית, המקבילה לדרגת [[סגן]] בצה"ל; ההשוואה הנכונה היא לתפקידי [[חובל|קצין ראשון]], שני, וכן הלאה, בספינות צי הסוחר כיום. בספינת קו היו חמישה קצינים כאלו, כאשר הקצין הראשון היה סגנו של הקפטיין ולמעשה ניהל את כל ענייני הספינה בשיגרה; דרגתו מקבילה כיום לדרגת רב סרן בערך.

התפקיד המשמעותי והמהותי ביותר בספינה היה תפקיד הקפטיין, כמובן. מפקדי ספינות מלחמה קטנות יחסית (דרג ששי ומטה) היו בדרגת commander, שהייתה דרגה אחת לפני הדרגה הנכספת, קפטיין, אם כי כלל לא היה מובטח ש - commandercommande יהפוך להיות קפטיין. לעיתים לא נדירות הפכה דרגה זו לתחנה הסופית בקריירה של קצין.<br />

התקדמותו של קצין מדרגה לדרגה הייתה תלויה בהשפעה של הפטרון שעמד מאחוריו. לא היה מנגנון קידום מסודר; קצין שהפטרון שלו נפטר או איבד מהשפעתו היה עלול לאבד את סיכוייוסיכויו להתקדם. בעיניו של המתבונן מן המאה ה-21 נראית שיטה זו מושחתת ולכל הפחות לא יעילה, ואכן היו בה חסרונות רבים. יחד עם זאת, מכיוון שהפטרון נשפט גם לפי ערכם של נתמכיו, היו הפטרונים עושים מאמץ מסוים להקפיד על רמתם על מי שקידמו. <br />

לאחר שקצין הגיע לדרגת קפטיין, היה מסלול הקידום שלו פונקציה של הוותק שלו כמפקד. האדמירליות אמנם עיכבה, אמנם, את קידומם של קצינים לא יעילים, אך באופן כללי הגורם הקובע היה, כאמור, וותקהוותק. גם במקרה זה, דרגת הקפטיין לא הייתה אחידה; קפטיין של ספינת קו מן הדרג הרביעי היה זוטר יחסית לקפטיין של ספינת קו מן הדרג השני. לא הייתה לכך עדות בסימני הדרגה של הקפטיין (למעט הבדל קל בין קפטיין בעל פחות משלוש שנות וותקותק וקפטיין עם ותק מעל שלוש שנים), אך הקפטיינים הכירו היטב את רשימת המפקדים, וכל אחד ידע את מקומו בסולם הוותק של כלל הצי.

כאמור, לאחר קבלת דרגת הקפטיין היה מסלול הקידום פונקציה של וותק בלבד. קפטיין ותיק ומנוסה עשוי היה לקבל מינוי כ[[קומודור (תואר)]] (commodore), מפקד פלגת אוניות שהיא חלק מהשייטת העיקרית. קומודור מקביל בערך ל[[תת אלוף]], בריגדיר [[גנרל]], אך זה היה בעיקר תפקיד ולא דרגה. גם המינוי לדרגת אדמירל היה פונקציה של ותק; אם הקפטיין היה חי מספיק זמן, מובטח לו שבסופו של דבר יהיה אדמירל. האדמירל הניף דגל על ספינתו, שסימן אותו כבעל דרגה כזו; מכאן הכינוי באנגלית "דרגת דגל" (flag rank) שבאה לתאר אדמירל.

האיכות הירודה של המזון הייתה מקור לתלונות רבות אצל המלחים, והייתה אחד הסיבות ל[[מרד|מרידות]] הגדולות בצי הבריטי ב-[[1797]], ולאחריהן נעשה מאמץ מסוים לשפר את איכות המזון. יחד עם זאת, יש לציין שיחסיתיחסית למזון שהוגש בחוף, הייתה איכות המזון באוניות טובה יותר והכמות גדולה יותר.

הרפואה במאה ה-18 הייתה פרימיטיבית מאד, ורוב מקרי המוות על הספינות, כמו גם בצבאות היבשה, היו כתוצאה ממחלות ומגפות; אחוז המתים כתוצאה מקרבות ופעילות מבצעית היה קטן יחסית.<br />מלחים שחלו פונו אל אגף החולים, sickbay, אשר היה ממוקם בדרך כלל ב[[חרטום]] הספינה, שסבל מתנודות חזקות. ה[[רפואה]] בכלל הייתה נכשלת מאוד באותה תקופה, ועל סיפון האוניות המצב לא היה שונה. ה[[רופא]] (surgeon) יכול היה לעשות מעט מאד: לתת [[תרופה|תרופות]] מ[[הרבליזם|צמחי מרפא]], או [[מרק]] ממטבח הספינה. עצם בידודם של המלחים החולים משאר המלחים היה כנראה הצעד הטוב ביותר שניתן היה לנקוט.

נעשו כמה וכמה צעדים כדי למנוע מחלות. סיפון האונייה קורצף מדי יום, ונעשה שימוש ב[[חומץ]] וב[[גפרית]] כדי לחטא את הסיפון ואת אזורי המטען באונייה. הייתה הוראה שעל המלחים לאוורר באופן קבוע את [[ערסל|ערסליהם]], ולכבס את בגדיהם במי הים המלוחים. מי ים שימשו גם כחומר המחטא היחיד לפציעות, אף על פי שהתהליך הכאיב מאד.

בעת קרב פונו הפצועים לאחד הסיפונים התחתונים בספינה, מתחת לקו המים. גם כאן, כמעט ולא היו אמצעים רפואיים לטיפול בפציעות, והאמצעי היחיד היה כריתה של האיבר הפגוע; לא היו חומרי [[הרדמה]] או חומרים [[חיטוי|מחטאים]]. למלח הפצוע ניתנה כמות גדולה של רום, וכאשר זה אזל - ניתנה לו פיסת חבל לנשוך, ואז ניסרו את האיבר הפצוע ומיד כיסו את אזור הגדם ב[[זפת]] חמה, כדי לחטא את האזור. מקרים של [[זיהום (רפואה)|זיהום]] היו נפוצים למדי, וכנגדםונגדם לא הייתה לרפואה של אז תשובה. ניתוחים מורכבים יותר מקטיעה לא היו מוכרים כלל.

למרות התמונה הקודרת העולה כאן, יש לציין שהאבדותהאבדות בקרבות ימיים היו נמוכות יחסית; ב[[קרב טרפלגר]] היו האבדות הבריטיות כ - 9% מסך המלחים בצי, לעומת 22% אבדות בצבא הבריטי ב[[קרב ווטרלו]].<br />