חלאקה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שחזור לגרסה 30157580 מ־11:43, 20 בדצמבר 2020 מאת TheStriker |
←מקור המנהג: הרחבה |
||
שורה 5:
יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא ב[[ל"ג בעומר]] ב[[הר מירון]] ליד [[קבר רבי שמעון בר יוחאי]], ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל בין יום הראשון של חג הפסח לל"ג בעומר. כי, לפי ה[[מנהג (יהדות)|מנהג]], אין לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו. אולם, כיון שלא מספרים מתחילת ספירת העומר עד ל"ג בעומר, לכן ממתינים לל"ג בעומר (של אותה שנה). הטקס נעשה בליווי נגינה של [[כליזמר (נגן)|כליזמרים]]. יש שנהגו לערוך את החלאקה ב[[נבי סמואל|קבר שמואל הנביא]] או ב[[קבר שמעון הצדיק]] בירושלים. כמו כן, חלק מהילדים מסופרים על ידי [[רב]].
==
[[קובץ:Halake.png|שמאל|ממוזער|250px|לקראת החלאקה, ב[[הילולה|הילולת]] [[רבי שמעון בר יוחאי]]]]
המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת ה[[אחרונים]]. לראשונה הוא מוזכר בשו"ת ה[[רדב"ז]]{{הערה|חלק ב' סימן תר"ח.}}, כמנהג שרווח אז להסתפר בקבר שמואל הנביא ולתרום לצורכי המקום כמשקל השיער הגזוז{{הערה|ראו מנהג מוסלמי דומה בטקס ה[[עקיקה]], ולהלן.}}.
רבי [[חיים ויטאל]] מספר שרבי [[ישראל שרוג]] העיד לו ש[[האר"י]] ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות ה[[קבלה|קבלית]] של המנהג{{הערה|1=שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב.}}.
החוקר [[אברהם יערי]] משער כי ייתכן שהמנהג במירון הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר [[שמואל הנביא]] ב[[נבי סמואל]] ב[[כ"ח אייר]] (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים (כפי שהוזכר ברדב"ז), עקב הגבלת [[השלטון העות'מאני בארץ ישראל|השלטונות העות'מאניים]] (בשנת ש"ל, [[1570]]), העבירו את המנהג צפונה, ל[[הר מירון]], ושם המשיכו את הטקס על קברו של ה[[רשב"י]] ובנו בל"ג בעומר{{הערה|1=אברהם יערי, תולדות ההילולא במירון, תרביץ לא עמוד 27}}.▼
מקור אפשרי אחר הוא ממנהג ה[[אסלאם|מוסלמים]] לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים ([[עקיקה]]), ומכאן שמו הערבי, והוא הועתק על ידי יהודי ארץ ישראל ב[[ימי הביניים]]. באופן כללי בתרבויות שונות יש עניין מיוחד ב[[תספורת הראשונה]]{{אנ|First haircut}}, כטקס מעבר מגיל הפעוטות כך בתרבות ה[[גרמנים|גרמנית]] הלטינית וה[[סלאבים|סלאבית]]{{הערה|רוברט ברטלט, שיער ומשמעותיו בימי הביניים, זמנים קיץ 2010}}.▼
המנהג התפשט בהדרגה ברחבי [[יהדות ארצות האסלאם|יהדות ארצות ערב]], עד ל[[יהדות תימן|תימן]]{{הערה|שו"ת [[פעולת צדיק]] חלק ג סימן רל"ו}} ו[[יהדות מרוקו|מרוקו]]. בקרב ה[[יהדות אשכנז|אשכנזים]] המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שב[[חוץ לארץ]]. גם בתוך האשכנזים המנהג התקבל תחלה אצל החסידים, ואחר כך בצורה פחותה אצל שאר הקהילות.
==מקור המנהג==
▲
פרופ' [[דניאל שפרבר]] בספרו מנהגי ישראל, קושר בין טקסי תספורת והקרבת שערות בספרות היוונית האלילית, לבין ה[[עקיקה]] מנהג ה[[אסלאם|מוסלמים]] לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים, ולבסוף הגיע ליהודים רק ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]], דרך הנוהגים במנהגי קבלת [[האר"י]].
▲החוקר [[אברהם יערי]] משער כי ייתכן שהמנהג במירון הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר [[שמואל הנביא]] ב[[נבי סמואל]] ב[[כ"ח אייר]] (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים (כפי שהוזכר ברדב"ז), עקב הגבלת [[השלטון העות'מאני בארץ ישראל|השלטונות העות'מאניים]] (בשנת ש"ל, [[1570]]), העבירו את המנהג צפונה, ל[[הר מירון]], ושם המשיכו את הטקס על קברו של ה[[רשב"י]] ובנו בל"ג בעומר{{הערה|1=אברהם יערי, תולדות ההילולא במירון, תרביץ לא עמוד 27}}.
== טעמי המנהג ==
| |||