פסק דין קיובל נגד רויאל דאץ' – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת תבנית:בריטניקה בערכים כאשר היא רק דף הפניה. ראו שיחת תבנית:בריטניקה (תג) |
אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות להערת שוליים |
||
שורה 29:
==רקע משפטי לפסק הדין==
אחדים מבני האוגוני ביקשו לזכות בסעד נזיקי בבית משפט אמריקני פדרלי בגין פעולות הנתבעות. על מנת להיכנס בדלתותיו של בית המשפט תבעו האוגוני את הנתבעות על פי חוק נזקי זרים או "חוק הזרים" (ATS - Alien Tort Statute).
ה-ATS נחקק ב-1789 וקובע כדלקמן:
{{ציטוטון|לבתי משפט מחוזיים תהיה סמכות שיפוט מקורית בכל תביעה אזרחית על ידי זרים, בנזיקין בלבד, שבוצעה תוך הפרת [[מקורות המשפט הבינלאומי הפומבי|המשפט המנהגי]] או אמנה [[ארצות הברית|שארצות הברית]] צד לה.}}
שורה 36:
==פסק הדין - ערכאה הראשונה==
קיובל הגישו במהלך שנת 2002 [[תובענה ייצוגית]] נגד החברות (אשר תוקנה במהלך שנת 2004) בטענה שהחברות סייעו באופן פעיל לממשלת ניגריה להפר את המשפט הבינלאומי. הם הדגישו את ההפרות הבאות: 1. הוצאות להורג ללא משפט של התושבים המתנגדים. 2. [[פשעים נגד האנושות]]. 3. [[עינויים]] ויחס אכזרי. 4. [[מעצר]] שרירותי ו[[כליאת שווא]]. 5. הפרה של [[הזכות לחיים ולביטחון|הזכות לחיים]], חופש, ביטחון והתאגדות. 6. הגליה בכפייה. 7. הרס רכוש ופגיעה בקניין.
בשנת 2006 דחה בית המשפט בהתאם לבקשת הנתבעים את מרבית עילות התביעה מאחר שסבר שהן אינן מוגדרות באופן מספיק ספציפי במשפט הבינלאומי. עם זאת סירב בית המשפט לדחות את התביעה על סמך יתר העילות ובהן: סיוע למעצרים שרירותיים, פשעים כנגד האנושות, עינויים ויחס לא אנושי אכזרי ומשפיל. בשלב זה הוגשו ערעורי ביניים מטעם שני הצדדים לבית המשפט לערעורים.
שורה 48:
===החלטת בית המשפט===
בפסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי נדחתה התביעה על ידי כלל השופטים, ובית המשפט קבע שאין לו סמכות שיפוט במקרה זה. ההכרעה ניתנה פה אחד אך מעיון בדעת השופטים ניתן לזהות דעת רוב ודעת מיעוט בעניין הנימוקים להחלטה הקובעת שאין לבית המשפט סמכות.
דעת הרוב נכתבה על ידי נשיא בית המשפט, השופט [[ג'ון רוברטס|רוברטס]]. הנשיא רוברטס קבע כי ה-ATS אינו מקים סמכות שיפוט חוץ-טריטוריאלית. הוא קבע כי חרף כל העובדות המוכחות בפסק הדין הרי שכל ההתנהגות המתוארת התרחשה מחוץ לגבולותיה של ארצות הברית ועל הנזק היה להיגרם בגבולות שטחה של ארצות הברית. הנשיא מוסיף וקובע כי [[תאגיד רב-לאומי|לתאגידים רב לאומיים]] נוכחות במדינות רבות וזה יהיה מרחיק לכת לקבוע כי די בנוכחות של התאגידים כדי להקנות סמכות. ככל שהקונגרס רוצה לקבוע אחרת עליו לעשות זאת בחקיקה מפורשת וספציפית יותר מאשר ה-ATS. על כן, פסק הדין של בית המשפט לערעורים מאושר. לדעת הנשיא הצטרפו השופטים [[אנטונין סקאליה|סקאליה]], [[אנתוני קנדי|קנדי]], [[קלרנס תומאס|תומאס]] [[סמואל אליטו|ואליטו]].
השופט קנדי כתב את עמדתו בפסקה אחת והצטרף לפסק דינו של הנשיא. השופט קנדי משאיר צוהר למצב שבעתיד כן יגיע המקרה הנכון לבית המשפט כך שתקום מכוח ה-ATS סמכות שיפוט אקסטריטוריאלית. השופט אליטו הצטרף לפסק הדין של הנשיא, אך הוסיף דעה משלו שאליה הצטרף השופט תומאס. לגישת אליטו, פסק הדין של רוברטס לא היה בהיר דיו באשר לתחולת ה-ATS מחוץ לשטחי ארצות הברית והוא הדגיש מרכיב זה.
השופט [[סטיבן ברייר|ברייר]] כתב את עמדתו אליה הצטרפו השופטות [[רות ביידר גינסבורג|גינסבורג]], [[אלנה קגן|קגן]] [[סוניה סוטומיור|וסוטומיור.]] הם הסכימו עם התוצאה אליה הגיע הנשיא רוברטס אך לא עם טעמיו להתוצאה. השופט ברייר חלק על פסק דינו של הנשיא רוברטס וטען של-ATS תיתכן תחולה אף מחוץ לגבולות ארצות הברית, כל עוד לעניין יש קשר הדוק לארצות הברית. ברייר קבע על בסיס תקדימים של בית המשפט העליון כי במקרה של קיובל לא מתקיים קשר כזה, ועל כן דין התביעה להידחות. לגבי המשיבים השופט ברייר קובע כי מדובר בשני תאגידים זרים. המניות שלהם כמו של חברות זרות רבות נסחרות [[הבורסה לניירות ערך בניו יורק|בבורסה של ניו-יורק]]. הנוכחות היחידה של התאגידים בארצות הברית היא משרד בניו-יורק שעוזר להסביר למשקיעים פוטנציאליים על עסקיהם. העותרים אינם אזרחי ארצות הברית אלא אזרחי מדינות אחרות, המקרה כפי שאירע אירע במדינה אחרת והטענה של העותרים היא לא שהמשיבים ביצעו את המעשים המתוארים כי אם אלא שהם סייעו לאחרים לעשות כן. לכן, בנסיבות הללו, אין קשר מספיק בין התביעה לבין ארצות הברית. השופט ברייר קובע שהוא מצטרף לפסיקה של בית המשפט אך לא לדעתו.
==הביקורות על פס"ד קיובל==
פסק הדין זכה להד תקשורתי רחב. יש הסבורים שלתוצאותיו יהיו השפעות מרחיקות לכת, ייתכן שעד כדי ריקון ה-ATS מתוכנו. נטען שפסק הדין חותר תחת מורשת משפטי נירנברג ומחליש באופן מהותי את דיני זכויות האדם המודרניים{{הערה|שם=Corporate Accountability in Conflict Zones: How Kiobel Undermines the Nuremberg Legacy and Modern Human Rights |[http://www.harvardilj.org/wp-content/uploads/2010/11/HILJ-Online_52_Giannini_Farbstein1.pdf Corporate Accountability in Conflict Zones: How Kiobel Undermines the Nuremberg Legacy and Modern Human Rights, Giannini & Farbstein, Harvard International Law Journal, November 2010 ]|כיוון=שמאל}}. הייתה ביקורת על שגיאות עובדתיות של שופטי הרוב בערכאת הערעור הראשונה (נכסיה של חברת I.G Farben הוחרמו בחלקם והושמדו בחלקם, תאגידים נוספים שתמכו במשטר הנאצי פורקו). עוד נאמר כי פסק הדין יוצר [[מדרון חלקלק]] בו יוכלו תאגידים לפעול כמדינות פרטיות ללא כל אחריות לדיני זכויות אדם, בניגוד למטרת המשפט הבינלאומי{{הערה|[http://america.aljazeera.com/opinions/2014/2/supreme-court-daimlerbaumanhumanrightsargentina.html Supreme Court ruling shields corporations from accountability, Lauren Carasik, Aljazeera America, February 2014]|כיוון=שמאל}}. עוד נטען שהחוק חותר תחת מדיניות הממשל האמריקאי לעניין זכויות אדם
==ראו גם==
| |||