משבר תקופת הברונזה המאוחרת – הבדלי גרסאות

כבר הארכאולוג הצרפתי [[קלוד פרדריק-ארמאן שפר]] {{אנג|Claude Frédéric-Armand Schaeffer}}, חופר ראשי של אוגרית בשנות ה-30, הציע שרעידות אדמה אחראיות לשכבות החורבן הרבות באגן המזרחי של הים התיכון ובמזרח התיכון הקדום, בפרק הזמן שבין 1225 ל-1175 לפנה"ס. רוברט דרוס, היסטוריון אמריקאי, הציג רשימה של 47 אתרים ארכאולוגיים שחרבו בתקופה זו. אתרים אלו נמצאים באזור פעיל מבחינה סייסמית וסבלו מרעידות אדמה במשך כל ההיסטוריה שלהם. אך באתר עצמו לעתים קרובות קשה להבדיל בין חורבן כתוצאה מרעידת אדמה לגורמים אחרים כמו שטפונות, סחיפה, בנייה גרועה, וכדומה. הארכאולוגים האמריקנים נור וקליין בחנו את הראיות לרעידות אדמה באתרים שנחרבו באותו פרק זמן, ועימתו אותן עם מה שלהערכתם עשוי להיות ראיות לפלישה. מסקנתם היא שכל חלק מן החורבנות, שלמים או חלקיים, ניתן לייחס ל"סופת רעידות אדמה", תופעה שבה כל רעידת אדמה מגדילה את הסיכוי לרעידות אדמה נוספות לאורך אותו קו [[העתק]] פעיל סייסמית. ואולם הם הדגישו שסופת רעידות אדמה כזו, לכשעצמה, לא תגרום להרס החברה, ובוודאי שלא למשבר בכללו{{הערה|קנאפ ומאנינג 2016, עמ' 120}}.