אהרן חורין – הבדלי גרסאות

חורין נולד בוייסקירכן, מוראביה, לקלמן ושיינדעל לבית דונאט. אביו היה סוחר זעיר שלא חסך עלויות על חינוך בנו: בנוסף לתלמוד, למד הצעיר גם דקדוק עברי מ"צהר התיבה" ל[[שלמה זלמן הנאו]]. ב-1780 עברה המשפחה ל[[דויטשקרויץ]] ("צעהלים") שב[[בורגנלנד]], והנער עבר לישיבתו של הרב [[ירמיהו רוזנבוים]] ב[[מטרסדורף]] הסמוכה. באותה תקופה רכש גם את השפה הגרמנית. באביב 1782 נסע ל[[פראג]] ללמוד תחת רב העיר הרב [[יחזקאל לנדא]], "הנודע ביהודה", ממנו קיבל [[היתר הוראה]] כעבור שנה, בגיל שבע-עשרה. במהלך שהותו בבירה הבוהמית, התאכסן כנראה בביתה של משפחה שנטתה בסתר ל[[שבתאות]], טענה שקושרה על ידי ביוגרפים כמו [[לאופולד לעף]] לפועלו מאוחר יותר. כמו כן, סביר שפגש במקובל ה[[פרנקפורט]]אי הרב [[נתן אדלר]] ובתלמידו הצעיר [[החת"ם סופר|משה שרייבר]] כשאלה ביקרו בעיר אצל הנודע ביהודה. [[החתם סופר|האחרון]] הפך כעבור שנים לאויבו הראשי.{{הערה|שם=לעף}}

לבסוף ויתר על הסתייגויותיו, ובהמלצת הרב [[משה מינץ]] מ[[אובן ישן]] התקבל ב-13 בספטמבר 1789 לרבנות בקהילה הקטנה של [[אראד]], שכללה כ-150 נפש. ב-1793 שלח כתב-יד שלו בענייני [[גט|גיטין]] לרב הראשי ל[[מוראביה]], הרב [[מרדכי בנט]]. בתשובתו הרב בנט שיבח את חורין כ"אור ישראל, עמוד ההוראה". כעבור שנה השניים הסתכסכו לראשונה, כשחורין תמך במינץ נגד בנט בסוגיית התרת תפילין שאינן עשויות מעור אחד, ושיגר איגרת תוכחה לרב מל[[ניקלשבורגמרדכי בנט|רב מניקלשבורג]], ולא קיבל תשובה. בפרשה זו הוא חלק גם על הרב יצחק גריסהאבר מ[[פקש]], שהצטרף לאוסרים.{{הערה|שם=לעף|Leopold Löw, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/864791 Aron Chorin. Eine biographische Skizze.]|כיוון=שמאל}}

כעבור שלוש שנים חורין נקלע לסערה גדולה בהרבה. ב-1782 הרב הירש סג"ל, מ[[טימישוארה|טמשבורג]] הסמוכה, שלח שני דגי [[שטירל]] לרבל[[נודע ביהודה|רב לנדא]] בפראגב[[פראג]] כדי שיכריע אם הם כשרים. מין מקומי זה, שקשקשיו היו קשים ביותר לקילוף, הוחזק כמותר על ידי הספרדיםה[[יהדות ספרד (יהודי ארצות האסלאם)|ספרדים]] אך לא על ידי האשכנזיםה[[יהדות אשכנז|אשכנזים]]. לאחר שהרב לנדא הצליח להסיר את המעטה החיצוני מבלי לגרום נזק לבשר, הוא קבע כי השטירל כשר ללא ספק. בתשובתו לסג"ל כתב בדרך אגב, כי הוא רואה בקביעת ה[[רמב"ן]] שיש חובה שהקשקשים יהיו ניתנים להסרה, חומרה שאין לה בסיס בתלמוד, אך בגלל מעמדו יש לקבלה. ההיתר התקבל בטמשבורג, וחורין אימץ אותו באראד מיד עם התמנותו ב-1793.

בין היתר, פרסם שם כי הן השטירל והן מין דומה בשם 'טיק' היו כשרים, בהסתמך על לנדא. גריסהאבר שיגר לחורין מכתב בבקשה שימשוך את ההצהרה, שכן לדעתו הדג אסור. חורין סירב והשיב לו לגבי מכתבו של הנודע ביהודה, תוך הזכרת דברי הרמב"ן. גריסהאבר סירב להאמין שלנדא כתב כך, והתרה בו שלא לפרסם את האיגרת. חורין לא שעה לדבריו. גריסהאבר פרסם כי יגייס "מאה רבנים" (לבסוף נרתמו כשלושים) לסתור את דברי חורין. גריסהאבר קרא לעזרתו את בנט, שהגיח זה עתה מהפולמוס סביב "[[שאול ברלין|בשמים ראש]]" עם דריכות יתרה כלפי כל איום אפשרי על סמכות הפוסקים. הלה כתב בהסכמתו כי השטירל הוחזק לטמא מאז ומתמיד, וכי אף לגדול הדור (מבלי לנקוב בשמו של הנודע ביהודה במפורש) אסור לשנות מנהגים. גריסהאבר הדפיס את טיעוניו בקובץ בשם "מקל נועם", בו הצביע על כך שלנדא לא ציין את שם המין וכתב "דג" ולא "דגים". לכן התעקש שחורין זייף את הסכמת הנודע ביהודה לגבי שני המינים; מניתוח הסימנים שמנה לנדא, קבע גם כי לא ייתכן שמדובר באותו סוג. בהמשך הודיע גריסהאבר שהוא עצמו קיבל מהנודע איגרת בנדון, אך היא אבדה לו. האשמות אלה קוממו את דייני פראג, [[אלעזר פלקלס]] ו[[שמואל לנדא]], שמצאו את העותק המקורי של תשובת הנודע ביהודה בכתב ידו. הם תבעו מגריסהאבר שיחזור בו, וגיבו את חורין נגד בנט וגריסהאבר. כך עשה גם הרב מינץ. חורין פרסם קובץ נוסף להגנתו, "שרין קשקשים." לעף קבע בביוגרפיה שלו כי בעניין זה, {{ציטוטון|חורין לא גילה ולו קמצוץ של נטייה רפורמטורית.}} הפולמוס גווע לאטו בסוף 1800.{{הערה|שם=לעף}}{{הערה|מעוז כהנא. '''מפראג לפרשבורג. כתיבה הלכתית בעולם משתנה: מהנודע ביהודה אל החת"ם סופר'''. עבודה לתואר דוקטור, 2006. עמ' 149-161.}}{{הערה|1=ראו גם דניאל סינקלר, [http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/247-2.htm מתודולוגיה משפטית ושימוש בטענות שקריות בפסיקת הלכה]; [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43153&st=&pgnum=110&hilite= פולמוס השטירל] בדעת כשרות תש"ע, [[שלמה מחפוד|בד"ץ יורה דעה]], עמ' 110-164.}}

באביב 1802 נסע חורין ל[[שומוג'|מחוז שומוג']], שם האמין כי יוכל להתמנות לרב המחוזימחוזי. באותה תקופה נחשב למשכיל ביותר מבין רבני הארץ. הוא נשא דרשות בפני הקהל באזור, שזכו לאהדה. אחד מעשירי [[נג'קניז'ה]], משה לנקבכר, היה מתומכיו. לנקבכר נסע ל[[דיאט]] המלכותי ב[[פרשבורג]] באותה שנה. שם נתקל בעוינותם לחורין של פרנסי הקהילה המקומית, בראשות [[החת"ם סופר]]. הרב הצעיר נחשב כבר אז למרדן בעיניהם. לנקבכר חזר בו, והמינוי סוכל.{{הערה|שם=לעף}}

ב-1803 הדפיס חורין בווינה את חיבורו המקיף הראשון, "עמק השוה", עם הסכמה ממינץ. הוא גינה מנהגים ואמונות תפלות שנבעו מהקבלהמה[[קבלה מעשית|קבלה המעשית]], כמו [[קמע|קמעות]] ליולדות ו[[כפרות]], אף כי הגן על הקבלה עצמה. הוא עסק גם בעיקרי האמונה של הרמבה[[רמב"ם]] ובדבריוב[[אגדה (יהדות)|דברי אגדה]]. הספר היה מושפע בבירור מרעיונותיו של [[משה מנדלסון]], וחתר להציג את הדת כעומדת בקנה אחד עם הנאורותה[[נאורות]]. לדברי פלאי, כבר ניכר שם כיוון חשיבתו: הוא כתב, בין היתר, כי מדי פעם המתודות ההלכתיות השגרתיות אינן מספיקות, ו"מסרה התורה לחכמי זמן וזמן לתקן הפרטים." אך שינוי זה היה, לדבריו, צריך להיעשות לפי [[י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן|י"ג מידות]].{{הערה|שם=פלאי|1=[[משה פלאי]], [http://www.jstor.org/stable/23503082 מילחמתו הרעיונית וההלכית של הרב אהרון חורין בעד ריפורמה דתית ביהדות], Hebrew Union College Annual Vol. 39, 1968.}} הספר היה רצוף התקפות על ה[[דאיזם]] והדוגלים בו מבין היהודים, [[ביקורת המקרא]] המוקדמת, ה[[שבתאות]] וה[[יעקב פרנק|פרנקיזם]]. חורין ציין גם כי "אין לשנות דבר מברכות שבתפילה.".

בנט מיהר להכריז ש"עמק השוה" מכיל דברי כפירה ויש לשרפו, אם כי סירב לדרישת המחבר לנמק זאת על בסיס הטקסט. לבסוף הצהיר שהוא בטוח שחורין מחזיק בדעות כאלו, גם בלי להישען ישירות על הכתוב.{{הערה|שם=סמט|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 242-249.}} החיבור הביא לחורין תהילה בקרב משכילי [[גליציה]], והחלה [[חליפת מכתבים]] בינו לבין דמויות כמו [[שי"ר]]. הקהילה באראד התפצלה לשניים: מחנה הרוב שתמך בחורין, ומיעוט גדול שניסה להיפטר ממנו. אחד מראשי הקהל קילל אותו בקול בעת דרשת [[שבת שובה]] תקס"ה (8 בספטמבר 1804). לבסוף הודיעו המתנגדים כי יתרצו, אם הרב מינץ יכריע שאין מדובר בכתב מינות. הלה השיב ב-8 באוגוסט 1805 וקבע כי אין ספק ש"עמק השוה" מכיל דברים {{ציטוטון|שייראו זרים בעיני ההמון ונכון להרחיק לדבר בהם, אולם להאשימו שכתב נגד הדת... לא מצאנו ולא ראינו בכל דברי הספר ההוא.}} למרות זאת היה מינץ נתון בלחץ כבד מרבים להעניש את חורין, וכינס ב-1 בספטמבר בית-דין שמנה אותו עצמו, את הרב ראובן ראקאניץ משאמבק (Zsámbék)מ[[ז'אמבק|ז'מבק]], ואת חתנו של האחרון, שמואל דוד בודשפיץ מאסאדמ[[אסוד (יישוב)|אסאד]].

חורין וכמה מיריביו בקהילתו הגיעו לאובודהל[[אובודה]]. למחרת לא הופיע מינץ, ודיין אחר החליף אותו; בודשפיץ נטל את השליטה. הוא הורה לחורין לגנוז את 'עמק השוה' או שזקנו יגולח בעוון כפירה, והלה נאלץ לקבל את הדין. עם שובו לאראד, נסקל בחצר בית הכנסת על ידי ההמון, אך ועד העדה סירב לתביעה לפגוע בשכרו. לבסוף פנה לרשויות, ואלה קבעו שההליך לא היה תקין וביטלו את הפסק ב-24 ביוני 1806. המחלוקת באראד לא פסקה מעולם, ובין שני הפלגים המשיכו להתחולל מריבות וקטטות. פרשת "עמק השוה" הביאה לקרע עמוק בינו לבין יתר רבני הונגריה, אף כי לעת עתה חדל מלפרסם את דעותיו. בבית-הכנסת שלו באראד ערך בינתיים שינויים שהתאימו לתפישתו: הוא ביטל את השימוש ב[[טעמי המקרא]], השמיט רבים מה[[פיוט]]ים, אסר להרעיש ולהתפרע בעת קריאת [[מגילת אסתר]], לירוק ב[[עלינו לשבח]] ועוד. הוא יצא נגד נטייתם של רבני דורו להרבות בהצבת גדרים כדי לבלום את הסחף של ההמעטה בשמירת המצוות, והביע דאגה כי זו תביא לאדישות דתית ולגידול בתנועת המתנצרים. סדרי בית הכנסת הקלוקלים, שבחסותם השתררה מהומה בעת התפילה, היו לדעתו עיקר הבעיה.{{הערה|שם=פלאי}}

באביב 1806 חיבר מכתב לדודלאברהם פורטדו{{צר|Abraham Furtado}}, נשיא אספת הנכבדים שהכינה את [[הסנהדרין של פריז]]. הוא שיבח את יוזמת הממשל הצרפתי, ובין היתר ציין שבית דין רשאי לבדוק [[גזירת חכמים|גזירה]] שגזרו בעבר, לבחון אם היא מתאימה לנסיבות הזמן ולבטל אותה אם אין בה עוד תועלת. כמו כן, הוסיף שיר שבח לקיסר [[נפוליאון]].{{הערה|אביגדור לוונהיים, [http://www.jstor.org.nli.idm.oclc.org/stable/23561060 איגרת אהרן חורין לאספת הנכבדים היהודיים בפאריס], ציון נו, 1991.}}

ב-1811 שוב נקלע חורין לעימות עם בנט, כשזה הכשיל את מינויו לרב בווינה, שם קיווה להתבסס על תמיכת הנאורים בעיר. מעתה ואילך החל להוציא בעקביות פסקים שנגדו את דעת מרבית בעלי ההלכה בארץ: במחצית הראשונה של העשור התיר אכילת [[פנינייה]], שנחשבה לטמאה ע"י רבים מרבני אשכנז, ובהמשך אפשר – לאחר שבקשתה נדחתה על ידי כמה רבנים – לאלמנה שתינוקה היה בן שלושה חודשים בלבד, להינשא שוב. בשלב זה היה כבר מבודד כמעט לחלוטין מפוסקי ארצו, ורק מינץ עוד נטה לו חסד.{{הערה|שם=סמט}}

ב-1818 יצר דרשן נודד בשם [[אליעזר ליברמן]] קשר עם חורין. הוא פעל לאסוף [[שו"ת|שו"תים]] שיתמכו בבית-הכנסת החדש שהקים [[ישראל יעקבסון]] ב[[ברלין]], ושכלל חידושים כמו נגינה בעוגב בשבת על ידי נכרי, והוספת קטעים בגרמנית לנוסח התפילה. המניין החדש פוזר על ידי השלטונות עקב התנגדות רבה של ברלין, [[מאיר וייל|מאיר בן שמחה וייל]]. יעקבסון ואנשיו שם החליטו לוותר על התארגנות נפרדת, ולנסות להחיל את דרכם בתוך ביה"כ המרכזי. כדי למצוא להם סעד, פנה ליברמן לרבנים שנודעו כליברלים במרכז אירופה, ולפוסקים באיטליה. בין היתר שיגר את מכתבו גם למינץ, אך זה לא נענה, והזהיר את חורין שלא להתערב בעניין.

הרב מאראד התעלם ממנו, ופנה לסייע למחדשים. בשו"ת 'קנאת האמת' שהשלים ב-17 באפריל 1818, דן בפירוט בנקודות נגדן יצאו השמרנים בברלין: הקמת קהילה נפרדת ('לא תתגודדו'), הנהגת [[הברה ספרדית]] בתפילה, נגינה בעוגב, ביטולם של הטעמים ושל התפילה בלחש בשמונה-עשרה, הוספת קטעים שלא בלשוןב[[לשון קודש|לשון הקודש]] ועוד. חורין הסכים לכך שיש להתפלל בלשון המובנת, אך קרא לאנשי ברלין לדאוג להורות לבניהם עברית, ודרש לשמר קטעים כמו [[קריאת שמע]] ושמונה-עשרה בשפה בנימוק של {{ציטוטון|ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו ושם נערוך לפניו בקשתינו בלשון עברי תקועה בלבנו יתד במקום נאמן.}} את השימוש במבטא ספרדי ביסס על מעשיהן של דמויות כמו [[נתן מרקוס אדלר|נתן אדלר]]. הוא היה מוכן 'ללמד זכות' על ביטול התפילה בלחש, לא מתוך הצדקה אלא מעקרון של [[עת לעשות לה' הפרו תורתך|עת לעשות]], וביטל את החשש שעוגב מצוי בגדר של [[חוקות הגויים]] – באותו טעם שמצאו מרבית העונים לליברמן, שכינס את דבריהם במאסף "נוגה הצדק" – תוך הישענות על דברי ה[[מהרי"ק]], כפי שהובאו על ידי ה[[רמ"א]], כי האיסור חל רק על דברים שאין בהם טעם חיובי. בסוף דבריו שיבח את יעקבסון וסיעתו, "האנשים החרדים לדבר השי"ת" ורוצים בשיפור סדרי בית-הכנסת כדי להפסיק את הזליגה החוצה מתוך היהדות. סמט סיכם כי בכתב תמיכתו בליברמן לא היה כמעט "גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, אלא מרד בממסד הרבני ובמדיניות הפסיקה שלו."

לחורין היה משקל גדול יותר מיתר המשיבים ב'נוגה הצדק'. על אף שחובר עבור ברלין, הספרון הפך למוקד מחלוקת דווקא ב[[ריב ההיכל]] ב[[המבורג]]. בית-הכנסת האמור בהמבורג חיקה את דוגמת קודמו בבירה הפרוסית, אך כלל גם [[נוסח תפילה]] רדיקלי ששינה קטעים רבים המתייחסים לחידוש עבודת הקרבנות ולציפייה לקיבוץ גלויות. החת"ם סופר, שריכז את התמיכה מרחבי היבשת בבדב[[בד"ץ]] העיר במאבקו נגד המוסד החדש, כתב למינץ ובקשו לדרוש מחורין לחזור בו. מינץ כתב לאראד, והבהיר כי ידאג לסלק את הרב ממשרתו אם לא יוציא הודעת חרטה. אל מול אובדן התמיכה מאחרון פטרוניו, נכנע חורין וכתב מנשר, בו הצדיק את ההיתרים שנתן, אך הוסיף כי לא ידע על השמטת התפילות וכי הוא מבטל את הרשאותיו מחשש שמכשלה זו יצאה תחת ידיו. סופר השמיט את המבוא המצטדק, ופרסם את הביטול בקובץ "אלה דברי הברית" נגד ההיכל. בחיבור זה נכלל גם מכתב גינוי ממהר"ם בנט, שאסר לקנות הוראה מפי חורין.{{הערה|שם=סמט}}

המגע עם משכילי ברלין, לראשונה, חשף את חורין גם לרעיונות שרווחו בקרבם. אם קודם לכן היו הדעות שהביע מוגבלות למקורות ההלכתיים, באופן נועז ככל שיהיה, מעתה והלאה החל לבטא גישה הדומה לזו של [[המאסף|המאספים]] המאוחרים. ב'דבר בעתו' ניכרה השפעת זו: הוא ציין, בין היתר, כי הקטעים המתייחסים לעכול[[גוי|עכו"ם]] אינם נוגעים לאומות של ימיו, שהרי הנוצרים מאמינים בבורא, בהישארותב[[הישארות הנפש]] ועוד.{{הערה|שם=פלאי}} עוד כתב שם כי בית-הכנסת חייב להיות מזמין גם עבור הנשים: בנושא היחס אליהן הכריז בחלקו השני של החיבור, שנכתב בגרמנית באותיות עבריות, כי {{ציטוטון|חלפו אותם ימים ברבריים בהם המחצית החזקה של האנושות חישבה להתנשא על מחציתה האצילה יותר; כשלחטא נחשבה העמדת האישה במדרגה זהה לגבר.}}{{הערה|1=אהרן חורין, [http://books.google.co.il/books?id=1l1cAAAAcAAJ דבר בעתו מה טוב], עמ' 47 במחצית השנייה (75 בתוך המהדורה המקוונת).}} הוא הוסיף כי ה[[מצווה|מצוות]] המסדירות את היחסים בין אדם לחברו הן העיקר ושמצוות "[[ואהבת לרעך כמוך]]" חשובה מכל.{{הערה|משה כרמלי-וינברגר 2003 עמוד 115}}

ב-1821 נשלחה אליו שאלה מאת הבנקאי ס. האבר, מראשי קהילת [[קרלסרוהה]], שנועדה לענות על תהיותיה של ממשלת [[הדוכסות הגדולה של באדן]] לגבי המודרניזציה של היהודים בשטחה, ומה צריכות להיות השפעותיה על הדת ועל תפקיד הרבנים. חורין ענה בין היתר שמנהגים ניתן לבטל ללא שהיות, וכי על הרבנים להיות משכילים ולהנהיג שיפור אסתטי בבתי-הכנסת.{{הערה|שם=לעף}} בשנים הבאות החל לקרוא במפורש לכינוס סנהדרין. ב-1826 פרסם את התשובה גם בקובץ שהביע בהרחבה את תפישתו, "איגרת אלאסף: מכתב של רב אפריקאי אל עמיתו באירופה". הוא הוסיף לתקוף בו את הרבנים המדקדקים במצוות פעוטות בעודם מתעלמים מהעיקריות, ואת ארחותאורחות בית-הכנסת המיושנות. בספר התיר לראשונה גם תפילה בגילוי ראש, בטיעון ארכני. הוא פתח בכך שחבישת מגבעת בתפילה מונעת מרוב הציבור [[הנחת תפילין]] של ראש במקום המיועד, ועבר לכתוב שחז"ל גזרו כיסוי ראש מתוך כך, שחיו בסביבה בה הדבר נחשב למקובל גם בין הגויים, בעוד שבתרבות הנוכחית דווקא גילויו נאות ומכובד. בכך מצא פלאי הד מפורש, לראשונה, לביקורת האירופאית על ההלכה כנוהג המתאים רק לזמן ולמקום בו נקבע.

הרב מאראד הוסיף והמעיט בחשיבות דרכם של חז"ל לימיו: {{ציטוטון|כי לא מחשבותיהם כמחשבותינו, ורחוק מזרח ממערב רחקו דרכיהם מדרכינו.}} הוא העלה בפירוט את הצעתו לסנהדרין, שתוכל לשנות הלכות רבות הנוהגות בזמן הזה. במקביל, הדגיש את נצחיותם של ערכי הדת הבסיסיים ועיקרי האמונה, אותם אין לערער. הספר עורר שוב סערה, ורבני הונגריה ניסו להדיחו ממשרתו, ללא הועיל. ההיתר שהעניק לתפילה בגילובגילוי ראש לא התקבל אף בקרב בני קהילתו.{{הערה|מאיר, עמ' 159.}} ב-1827 ביטל באראד את [[כל נדרי]] ביוםב[[יום הכיפורים|יום כיפור]]. ב-1829 עוד ניסו רבני [[פרשבורג]], [[אובודה]] ו[[ניקלשבורג]] להביא לפיטוריו. במכתבם תבעו ממנו להתפטר או להופיע לשימוע בפני בית דין מיוחד, שבו ישבו הרבנים [[משה טייטלבוים (הראשון)|משה טייטלבוים]], [[דוד דייטש]] ו[[צבי הירש הלר]], חורין התעלם.{{הערה|אברהם יששכר אנגל, '''[http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1535 ספר זיכרון לקהילת דונאסרדאהלי]''', בהוצאת ועד יוצאי קהילת דונאסרדאהלי בישראל, תשל"ה (באתר ספריית ניו-יורק), עמ' 79, על פי מאמרו של דיאמנט ב-{{Ltr|[[Magyar Zsidó Szémle]], IX. 1894. pp. 456-8.}}}}

ב-1831 פרסם את "ציר נאמן", בו הצהיר כי אף שהוא מעדיף לשמר את השבת במועדה, ניתן יהיה, בהחלטת אספה מתאימה, להעבירה ליום ראשון, יום המנוחה המקובל בקרב יתר הציבור. זו הייתה הפעם הראשונה שהדעה הזטהזו, שיושמה לאחר מכן בקרב קהילות רפורמיות בגרמניה ובארצותוב[[ארצות הברית]] על פי שיטתו של [[שמואל הולדהיים]], הועלתה. חורין הסביר את טיעונו באריכות, והסתמך על כך שלא ניתן לקבוע מדעית את היום בו השלים האל את הבריאה, וכי ממילא היהודים בארצות השונות אינם שובתים באותן שעות בגלל הבדלי התאריך ברחבי העולם.

בהיבט מרכזי אחד חורין מעולם לא אימץ את השקפות הרפורמים: הוא הוסיף להדגיש כי [[קורבן (יהדות)|עבודת הקרבנות]], והדינים הנלווים אליה, אינם בטלים אלא באופן זמני ויחודשו עם בוא המשיחה[[משיח]]. ב-1839 הדפיס את ספרו "ילד זקונים", בו אפשר נסיעה בשבת ברכבת לצורכי פרנסה, תוך התבססות על אמירת הרמ"א כי הליכה לסחורה כדי להרוויח היא בגדר מצווה.{{הערה|שם=פלאי}} באחרית ימיו האמין כי עם ישראל אינו מהווה עוד אומה: הוא כתב ב-1842 כי {{ציטוטון|עם גלות בני ישראל מתה לאומיותם. אין עתה עוד אומה ישראלית, והיהדות [[בני דת משה|איננה אלא חברה דתית, כמו יתר הקונפסיות]]. כמו הקתולי והפרוטסטנטי בכל ארץ... כך היהודי הוא הונגרי בהונגריה, גרמני בגרמניה וצרפתי בצרפת וכן הלאה.}}{{הערה|1=Miklós Konrád{{כ}}, Hungarian Expectations and Jewish Self-Definitions, 1840–1914, עמ' 1. המקור: איגרת חורין ב-Rabbinische gutachten über die Verträglichkeit der freien Forschung mit dem rabbineramte, [https://books.google.co.il/books?id=3gNAAAAAIAAJ&pg=PA31 עמ' 31].}} חורין התיר לנגן בעוגב בשבת גם על ידי יהודי, על בסיס דברי התוספות [[s:ביצה ל א|בביצה דף ל' עמוד א']] על כלי שיר. ב-1842 הצליח לגייס את קהילתו להכניס כלי כזה לבית-הכנסת. באותה שנה גם שלח איגרת במענה לשאלת קהילת [[ברסלאו]], בה התחוללה אז מחלוקת בין הרב הרפורמי [[אברהם גייגר]] לבין הרב המסורתי [[גדליה טיקטין]], בה הגן על כשירותו של גייגר לכהן כרב. על ערש דוי, הוזמן לאספת הרבנים ההונגרים ב[[פקש]], למרות בידודו והעוינות כלפיו מצד רובם. כמו כן, שלח מכתב ברכה לוועידת [[בראונשווייג]], מאירועי המפתח של [[היהדות הרפורמית]], שזומנה בידי גייגר ושנראה שהגשימה סוף סוף את חזונו.{{הערה|שם=מאיר|Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995). עמ' 157–160, 55-59.}}

היחס לחורין מצד האורתודוקסים היה כשלכאל כופר. החת"ם סופר כינה אותו בכתביו "אח"ר" (אהרן חארין ראבינער),{{הערה|ברמזו על כינויו התנא [[אלישע בן אבויה]] שהפך למין, המכונה בתלמוד "אחר".}} "סטרא חורינא" ועוד כינויי גנאי.{{הערה|שם=סמט}} גם ה[[יהדות קונסרבטיבית#היסטוריה|פוזיטיבים-היסטוריים]] לא נטו לו אהדה: [[היינריך גרץ]] תיאר אותו בספרו כ"מי שהיה מסוגל לחזור על דברי איוולת בשלוש שפות (עברית, גרמנית ויידיש)" ושהתמסר "לתנועה הרפורמית החדשה מבלי להבין את יעדיה עד תומם." ב-1839 הניע החשש מהדוגמה שנתן חורין, כפוסק הלכה גמיש מאוד, את וולף לנדאו, מקורבו של [[זכריה פרנקל]], לפרסם קובץ הנהגות למכהנים כרבנים, לפיו היה עליהם לרחוש כבוד רב למסורת קודמיהם.{{הערה|Ismar Schorsch, '''From Text to Context: The Turn to History in Modern Judaism''', University Press of New England, 2003. עמ' 25.}} בהונגריה הייתה השפעתו זניחה: על אף קרבתו של [[לאופולד לעף]] מראשי ה[[נאולוגים]] בהונגריה, אליו, הוא שימש סמל למינות בעיני האורתודוקסים ולא מופת לנאולוגים, שאימצו את [[נוסח וינה]] של מנהיימר.{{הערה|שם=סילבר|Michel K. Silber. '''The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary'''. עמ' 117, 124.}} בעיני קודמי הרפורמים היה מקור סמכות רב-ערך, אך השקפתו הייתה רחוקה מזו של מייסדי התנועה. חורין נותר כל ימיו צמוד לשיח ההלכתי המסורתי, גם אם היה רדיקלי ביישומו, והאמין כי הש"ס והפוסקים מספקים מרווח רב דיו לחידושים שראה כנחוצים; [[מיכאל מאיר]] תיאר אותו כ{{ציטוטון|מתקן על בסיס ההלכה, לא התפתחות היסטורית.}}{{הערה|שם=מאיר}} סילבר ראה בו שריד מאוחר ל{{ציטוטון|אותו מבוי סתום בהיסטוריה של התנועה, הרפורמה המוצדקת הלכתית.}}{{הערה|שם=סילבר}} חורין מילא תפקיד ייחודי כמקשר בין הדור המוקדם של מבשריה ליהדות הרפורמית עצמה, ונשמר לו מקום חשוב בהיסטוריה שלה כאחד מאותם חלוצים.{{הערה|שם=פלאי}}