יוון הקלאסית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לחופש ביטוי |
תיקון כיווניות להערת שוליים |
||
שורה 208:
====המלחמה בין ספרטה לפרס====
מלבד מלחמותיה ביוון, הסתבכה ספרטה במלחמה עם פרס. הפולייס היווניות באסיה הקטנה ששוחררו בעקבות מלחמת יוון-פרס של ראשית המאה ה-5 לפנה"ס נמסרו לידי פרס בהסכם שנכרת בשנת 411 לפנה"ס בין ספרטה לפרס כדי להבטיח את העזרה הכספית הפרסית למלחמתה נגד אתונה. ערים אלה, כמו גם פולייס ביוון גופה תמכו בכורש הצעיר. לאחר תבוסת המרד והחזרת השלטון הפרסי חשו ערים אלה מאוימות, וביקשו את עזרת הספרטנים בהגנה מפני הפרסים.{{הערה|שם=עמ' 226 - רודס|P. J. Rhodes, p. 226|כיוון=שמאל}} בתגובה, שיגרו הספרטנים בסתיו [[400 לפנה"ס]]{{הערה|שם=עמ' 226 - רודס}} או בראשית [[399 לפנה"ס]]{{הערה|שם=Amit427|משה עמית, עמ' 427}} צבא שכלל כ-5,000 חיילים רגלים ו-400 פרשים בראשותו של המצביא תיברון.
בהמשך, צירף תיברון כ-6,000 חיילים משרידי מסע הרבבה.{{הערה|שם=Amit427}} תיברון לא הצליח להביס את הכוחות הפרסיים בפיקודו של [[טיספרנס]] והוחלף על ידי דרקילידס, אך גם הוא לא היה טוב ממנו. בעקבות כישלונם של תיברון ודקרילידס יצא מלך ספרטה, [[אגסילאוס השני]], בראש כוח של 8,000 חיילים נוספים לאסיה הקטנה.{{הערה|משה עמית, עמ' 428}} אגסילאוס הצליח לגבור על הצבא הפרסי שהוצב נגדו ולהגיע עד [[סרדיס]], אך העדר ציוד מצור ונחיתותו בחיל הפרשים לא אפשרה לו להשיג הכרעה.{{הערה|משה עמית, עמ' 229}} הפרסים העדיפו להימנע מקרבות הכרעה ובמקום לצאת למאבק גלוי בחיל המשלוח הספרטני החזק, בחשו בתוך הפוליטיקה היוונית והפיחו את אש המלחמה בתוך יוון.
שורה 215:
{{ערך מורחב|המלחמה הקורינתית}}
[[קובץ:Korintin sodan osapuolet-HE.png|שמאל|ממוזער|250px|הצדדים היריבים במלחמה; הספרטנים בסגול יריבותיה באדום]]
העילה המידית למלחמה הייתה סכסוך גבול פעוט בין [[פוקיס]], שנתמכה על ידי ספרטה ל[[לוקריס]], שנתמכה על ידי [[תבאי]],{{הערה|שם=עמ' 227 - רודס|P. J. Rhodes, p. 227|כיוון=שמאל}} אך שורשיו ברגשי הזעם שעוררה ספרטה נגדה והחשש היווני מעלייתה של רודנות ספרטנית.{{הערה|שם=עמ' 227 - רודס}} המלחמה פרצה בשנת [[395 לפנה"ס]], והיריבים נחלקו לשני מחנות: המחנה הספרטני, יחד עם בעלות בריתה בליגה הפלופונסית, כנגד אוסף פולייס חשובות ביוון כגון אתונה, תבאי שהייתה בעבר בעלת ברית ספרטנית וכעת אחת מיריבותיה העיקריות, [[ארגוס]], [[קורינתוס (עיר)|קורינתוס]] ועוד כמה בעלות ברית שוליות יותר. בנוסף לכך, צידדה ממלכת פרס החזקה באויביה של ספרטה ותמכה בהן מבחינה כספית ואף שלחה כוחות צי ניכרים.
הספרטנים יצאו כשידם על העליונה בקרב היבשה הגדול הראשון במלחמה - [[קרב נמאה]], אך הובסו בקרב ימי - [[קרב קנידוס]] (שניהם בשנת 394 לפנה"ס). התבוסה הימית שברה את כוחו של הצי הספרטני שהושמד למעשה. כתוצאה מתבוסת הצי הסתלקה ספרטה מרוב החזקותיה בחלקו המזרחי של הים האגאי ובמיוחד לאורך חופי [[איוניה]]. הדבר לא הטריד את ספרטה יתר על המידה, שכן כוחה תמיד היה בצבא היבשה ולא בצי. אתונה ניצלה את התבוסה הספרטנית כדי לחזור ולבנות את החומות הארוכות שחיברו את העיר עם נמל [[פיראוס]]. חומות אלה נהרסו בסוף המלחמה הפלופונסית וכעת חשו האתונאים בטוחים בעצמם די הצורך כדי לשקמם. המלחמה נמשכה עם ניצחונות ספרטניים נוספים, מלבד תבוסתם ב[[קרב לכאיון]] ([[391 לפנה"ס]]) שבמהלכו איבדו כ-250 הופליטים מידיו של [[איפיקרטס]].{{הערה|קסנופון, הלניקה, ספר 4, פרק 5, פסקאות 11 - 18}}
שורה 232:
אתונה נפגעה בצורה קשה מאוד במלחמה הפלופונסית וירדה מגדולתה, אף שהמשיכה להיות פוליס חשובה. חלק ניכר מהמסחר עבר לרודוס וקורינתוס, אך עדיין נותרו מקורות הכנסה איתנים לאתונה. מצבת האזרחים קוצצה באופן דרסטי; מלמעלה מ-50,000 בתחילת המלחמה הפלופונסית, לכ-25,000 בסופה.{{הערה|Robin Lane Fox, p. 176|כיוון=שמאל}} למרות צירופה לברית בראשות ספרטה, נותרה אתונה אויבת והמשיכה לבחוש בפוליטיקה היוונית. אתונה נמנעה מלצאת בגלוי כנגדה, אך סייעה לכוחות אופוזיציוניים לספרטה: כך למשל קיבלה פליטים מתבאי ואולינתוס אחרי שאלה הסתבכו עם ספרטה, ואילו המצביא האתונאי [[קונון (איש אתונה)|קונון]] היה מפקד הצי הפרסי ב[[קרב קנידוס]] (394 לפנה"ס) שבו מוטטו הפרסים את העוצמה הימית הספרטנית.
אתונה ניצלה את מעורבותה של ספרטה במלחמה הקורינתית, והחלה לשקם את עצמה במהירות. חומות פיראוס נבנו מחדש בשנת 394/395 לפנה"ס, ובשנת [[392 לפנה"ס]] החלה לשקם את צייה ולהחזיר לעצמה כמה מהאיים שאבדו לה.{{הערה|P. J. Rhodes, p. 262|כיוון=שמאל}} מסירת השליטה על האוכלוסין היוונים באסיה הקטנה לידי פרס על פי תנאי [[שלום אנטלקידס]] נראתה לרבים כבגידה מבישה{{הערה|P. J. Rhodes, p. 263|כיוון=שמאל}} והיוותה קרקע פורייה ליצירת ברית אתונאית חדשה{{הערה|ברית זו נקראת לעיתים "האימפריה האתונאית השנייה"}} בשנת [[378 לפנה"ס]], אם כי ניצניה נזרעו עם כריתת ברית הגנה עם [[כיוס]] בשנת 384/3 לפנה"ס. בניגוד לברית הראשונה שכוונה בראש ובראשונה נגד פרס, כוונה הברית הנוכחית כנגד ההגמוניה הספרטנית, אך לא זנחה גם את היוונים תושבי אסיה הקטנה.{{הערה|שם=Rhodes265|P. J. Rhodes, p. 265|כיוון=שמאל}} אתונה הבטיחה שיתוף רב יותר של בעלות הברית בקבלת ההחלטות, אך עד מהרה חזרה לשלוט בברית ביד רמה.{{הערה|P. J. Rhodes, p. 268|כיוון=שמאל}} הקלרוכיות (צורת התנחלות צבאית) השנואות נאסרו, ויתרה מכך, אזרחים אתונאים לא הורשו להחזיק ברכוש כלשהו על אדמות חברות הברית.{{הערה|P. J. Rhodes, pp. 265-6|כיוון=שמאל}} בעקבות כינון הברית וחוסר שביעות הרצון הכללית מהתנהלותה של ספרטה, העזה אתונה לצאת נגדה בגלוי. [[כבריאס]] הביס את הצי הספרטני ב[[קרב נקסוס]] בשנת [[376 לפנה"ס]], ובהמשך כרתה אתונה ברית עם תבאי לאחר שזו הביסה את ספרטה ב[[קרב לאוקטרה]] (371 לפנה"ס).
אף על פי ששוקמה וייסדה ברית חדשה, לא חזרה אתונה לעמדת הבכורה שהייתה לה במאה ה-5. אמנם מסחרה שגשג וחיי התרבות פרחו עם פעילות הפילוסופים הבולטים של העת העתיקה, אך זה לא הספיק לשימור מעמדה. הברית השנייה פורקה בעקבות [[מלחמת בעלות הברית (357 לפנה"ס - 355 לפנה"ס)|מלחמה עם בעלות בריתה]] בשנים 355-357 לפנה"ס ודור אחד לאחר מכן, ולאחר תבוסתן של אתונה ותבאי ב[[קרב כירונאה (338 לפנה"ס)]], עברה ההגמוניה באופן סופי לידי [[מוקדון]], שהותיר את אתונה כפוליס בולטת, אך לא חשובה כבעבר.
שורה 356:
סגנון הדמות האדומה מתאים יותר להצגת האנטומיה האנושית הגוף והתנועה.{{הערה|Jeffrey M. Hurwit, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 278|כיוון=שמאל}} בנוסף ניתן לראות את היעלמותם של המוטיבים הדקורטיביים מן הרקע של התיאור, לטובת עיצוב מרחב ממשי.{{הערה|ראו: [[מיכאל אבי יונה]], '''תולדות האמנות הקלאסית''', מוסד ביאליק, 1978, עמ' 80-78.}} גם בעיצוב הכלים. הדבר התבטא בעיצוב כלים מעודנים יותר, כגון כלים בעלי צוואר מאורך ועדין.{{הערה|שם=Thomas57|Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 57}}
מבחינה עיטורית הקדרות היוונית בתקופה זו מאופיינת בשימוש בשתי טכניקות עיטור עיקריות - "סגנון הדמות השחורה" ו-"הדמות האדומה". הכינוי "[[סגנון הדמות שחורה]]" מתייחס אל סגנון ציור שראשיתו המאה ה-7 לפנה"ס. ביצירות בסגנון זה נצבעו הדמויות בצבע שחור והפרטים נחרתו בצבע לפני השרפה על ידי שימוש בהחסרה של צבע. במהלך [[המאה ה-6 לפנה"ס]]{{הערה|שם=Thomas52|Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 52|כיוון=שמאל}} הופיע סגנון שונה שכונה "[[סגנון הדמות האדומה]]", ובו הדמויות הושארו ללא חיפוי צבע, וצבען היה צבע החומר האדמדם. הדמות האדומה הראשונה מתוארכת לשנת 530 לפנה"ס{{הערה|שם=Thomas52}} בתחילה הופיעו הדמויות האדומות יחד עם דמויות שחורות, אך בהמשך הופיעו בלעדיהן. ציור הדמויות האדומות החל בטכניקה דומה לציור הדמות השחורה, אך בהמשך השתמשו בשיטות שאפשרו ליצור גוונים נוספים מחום עד צהוב וציפוי הכד בחומר מחזיר ברק כדי להשתמש במשחק האור בצבע. במהלך המאה ה-4 לפנה"ס קיבלו הכדים צורה מעודנת יותר והופיעו כדים עם צוואר מוארך ועדין יותר.{{הערה|שם=Thomas57}}
סגנון זה תפס את הבכורה בתקופה הקלאסית. טכניקה זו אפשרה לצייר את פרטיהן של הדמויות בקווים חופשיים, שעזרו לתיאור אנטומי מדויק יותר. הדמויות, כמו ב"[[אמפורת צוואר אטית אדומת-דמויות המתארת את תסאוס תוקף אמזונה|אמפורה של תסאוס התוקף אמזונה]]", לא נדמו עוד כקפואות, והציירים החלו להשתמש בתיאור דמויות בפרופיל 3/4, שהדגישו את נפח הגוף ואת התנועה שבו. יתר על כן, מגמה זו באה לביטוי גם בנושאי הציור בכל הקשור לתיאור בגדי הדמויות. במקום תיאור גאומטרי, נטו האמנים לתיאור של קפלי בגד, בדומה לפיסול בן התקופה.{{הערה|ראו: רבקה מרחב, '''מתנת יאן מיטשל למוזיאון ישראל''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1974, עמ' 14.}} בין האמנים שעשו שימוש בטכניקה זו "[[צייר קליאופרדס]]" (Kleophrades Painter), "[[צייר ניאוביד]]" (Niobid Painter) ואחרים.
שורה 377:
ה[[חקלאות]] הייתה הענף הכלכלי העיקרי ביוון העתיקה בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. הקרקעות היו מחולקות בדרך כלל לחלקות משפחתיות קטנות שאפשרו את פרנסת המשפחה הגרעינית, כאשר תנובת מזון על חלקה של עשרה [[דונם|דונמים]] הספיק לתזונתו של אדם אחד.{{הערה|John K. Davies, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller), Cambridge University Press, 2008, p. 349|כיוון=שמאל}}
החקלאות התבססה על משקעים טבעיים ו[[השקיה]] מלאכותית הייתה מועטה.{{הערה|שם=Davies342|John K. Davies, p. 342|כיוון=שמאל}} באדמות החקלאיות הפוריות גידלו את "השלישייה הים תיכונית": [[ענבים]], [[דגן|דגנים]] (בעיקר [[חיטה]] ו[[שעורה תרבותית|שעורה]]) ו[[זית]]ים. מזונות אלה סיפקו כ-70-75% מהצריכה הקלורית.{{הערה|שם=Davies342}} גידול הדגן ביוון לא הספיק לצורכי האוכלוסייה והיוונים נאלצו לייבא כמויות דגן גדולות בעיקר מהחופים הצפוניים של הים השחור, אפריקה וסיציליה. ענבים וזיתים לעומת זאת היו בעודף והיו מוצר יצוא.{{הערה|John K. Davies, p. 343|כיוון=שמאל}} גידולים חשובים נוספים היו [[קטניות]] שונות שהשלימו את התזונה וסייעו להחזרת ה[[חנקן]] לקרקע. עצי פרי השלימו את הגידול החקלאי.
למעלה ממחצית מהאדמות ביוון לא התאימו לגידול דגנים. אדמה זו נוצלה לרעיית [[צאן]]. בנוסף, גדלו בשטח זה [[אגוז]]ים, עשבי תבלין ונבנו בה [[כוורת]]ות.{{הערה|John K. Davies, p. 339|כיוון=שמאל}} בנוסף, אדמות אלה סיפקו [[חרסית]] לתעשיית ה[[קדרות]], עצים ואבנים לבנייה, מתכות מהמכרות וכיוצא באלה.
| |||