מתקן החקירות בזכרון יעקב – הבדלי גרסאות

:"{{ציטוט|המדינה מכירה כמה מצבים: [[מוות|חלל]], [[טראומה גופנית|פצוע]], [[עיטור הגבורה|גיבור]], אבל מושג השבי הוא מוזנח ובלתי מטופל. המיתקן בזכרון יעקב הוקם לא כדי להגן על השבויים מפני המשפחות, אלא כדי להגן על הציבור מאיתנו, למה? ככה צה"ל השיג שליטה, פיקוח ובקרה על השבויים. התחושה באמת הייתה של אונס ברוטאלי ממושך, זוועה ארוכה של חקירות של [[ביטחון מידע|ביטחון שדה]]. כאילו לא היינו מספיק [[הפרעת דחק פוסט-טראומטית|מוכי הלם]], הפציצו אותנו במשימות ובשאלות של [[אית"ן|איתור נעדרים]], [[הרבנות הצבאית|רבנות צבאית]], [[בחינה פסיכומטרית|שאלונים פסיכומטריים]], [[אלקטרוקרדיוגרם|בדיקות א-ק-ג]], שיחות עם [[פסיכיאטר]], [[פסיכולוג]], ו[[רופא]]."{{הערה|1מקור=שרון גליק, [http://www.inz.org.il/article.php?id=129 הגברים ערים בלילה], אתר [[ארגון נכי צה"ל]]|מירכאות=כן}}

:"{{ציטוט|הייתי יום וחצי בבית, ומשם שלחו אותי להתייצב בזיכרון. זה היה בסיס צבאי סגור. כל יום עברתי ארבע חקירות. החקירות היו משפילות ומעליבות. קראנו למקום '''סטאלג זיכרון'''. כל הזמן ביקשו ממני לחזור על הסיפור. כל הזמן שאלו איך לא [[לוחם|נלחמתם]]? איך נפלתם בשבי? אולי לא דייקת? נדרשת להלשין על החברים שלך, לספר איך הם התנהלו בשבי. בשבי הסורי אתה מצפה שהסורי ינסה להוציא ממך כמה שיותר, ירביץ לך, ואתה תספר לו כמה שפחות, זה במסגרת כללי המשחק. כשאתה מגיע לארץ ומקבל את אותו יחס מאנשים פה, לזה אתה לא מצפה. ואז אתה קולט שלא מאמינים לך. אתה חוזר מראש עם [[דימוי עצמי]] ירוד, ובמקום לשפר את הדימוי העצמי עסקו בלהוריד אותו."{{הערה|מקור=נאוה צוריאל [http://www.nrg.co.il/online/1/ART/842/735.html השבי השני], {{כ}}[[nrg מעריב|חדשות nrg]]|מירכאות=כן}}

:"{{ציטוט|ביום ראשון התייצבנו בבית הבראה בזכרון יעקב. בית ההבראה היה מוקף בגדרות, ושוטרים של ה[[משטרה צבאית|משטרה הצבאית]] עמדו בפתח. כשהגיעו רוב האנשים, הבחנו בכך ש[[חיל האוויר הישראלי|הטייסים]] לא הגיעו, והתברר שהם סירבו לבוא למקום הזה. הם דרשו וקיבלו בית-מלון, כשלכל אחד מהם היה חדר, והם יכלו להביא לשם את בנות הזוג שלהם. ההפרדה הזאת בינינו לבין הטייסים הייתה המכה השנייה שקיבלנו. ההתייחסות הייתה כזאת ש[[צוות אוויר]] זה דבר אחד, ושאר החיילים זה דבר אחר. זה היה מאד משפיל.

:בבית ההבראה בזכרון יעקב חקרו אותנו בצורה נבזית. אף לא פעם אחת שאלו אותי איך אני מרגיש. כל מה שהם רצו לדעת היה מה אמרתי. לא האשימו אותנו בצורה ישירה, אבל החקירה הייתה משפילה וקשה. לא היו לי רגשי אשמה על כך שנכנעתי ונפלתי בשבי. השוו אותנו באופן בולט ל[[אורי אילן]], (נפל בשבי הסורי ב-[[8 בדצמבר]] [[1955]], התאבד בכלא וכתב על פתק: '''לא בגדתי'''). הייתה לי הרגשה מאד ברורה שבצה"ל היו יותר מרוצים אילו לא היינו חוזרים מהשבי. יותר פשוט לצה"ל להתמודד עם נפילת חייל מאשר עם נפילתו בשבי. גם לא צריך להתמודד עם אנשים, וגם לא עם הפשלות שצה"ל עשה. מי שנהרג – משלמים כסף למשפחתו, אבל מי שחוזר מהשבי, צריך לטפל בו. לא חשבו על זה ולא ידעו איך להתמודד עם זה."{{הערה|1מקור=אירית ארד, [http://www.erim-pow.co.il/article.php?id=82 צה"ל ומשרד הביטחון אכזבו בגדול], אתר עמותת [[ערים בלילה]].|שורות=כן|מירכאות=כן}}

:"{{ציטוט|במינהל הנפגעים ו[[קצין העיר|קציני הערים]] הושלמה באחרונה עבודת מטה שבחנה את פקודת ה[[המטה הכללי של צה"ל|מטכ"ל]] בסוגיית הטיפול בפדויי השבי. בהמשך לעבודת מטה זו, גובשה פקודה מעודכנת המצויה כעת בהליכי אישור במטה הכללי. הליווי המקצועי הייעודי לצרכיהם של פדויי השבי ניתן על ידי משרד הביטחון, בכפוף להליכי הכרה בהם כ[[נכה צה"ל|נכים]]. צה"ל מקיים קשר עם הנפגעים ובני משפחותיהם באמצעות קצינות הנפגעים, המפקדים והיחידות. הטיפול בפדויי שבי הוא טיפול פרטני, ארוך ויסודי שמטרתו שיקום אמונם הבסיסי בבני אדם. מצב זה מצריך משך טיפול ארוך יותר, ובמקרים רבים סיוע משלים בצורת טיפול, או ייעוץ משפחתי וקבוצות תמיכה מקרב פדויי השבי עצמם המונחות על ידי אנשי מקצוע. במידת הצורך, מטופלים פדויי השבי ביחידה לתגובות קרב של צה"ל."{{הערה|מקור={{הארץ|עפרי אילני|חיילים שחזרו מן השבי מספרים על ההתמודדות שמתחילה דווקא עם השחרור|1.1254073}}}}