ימי צקלג – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏התקבלות היצירה: קישורים פנימיים
שורה 81:
המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, טוענת '''ניצה בן-ארי'''. ראשית, הוא הדגיש את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. לדעתו, ס. יזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל על ספרו של [[נתן שחם]]. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את הדיאלוג בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של קריאת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.<ref name=":2" /> ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך ש[[פרס ביאליק]] לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את [[פרס ישראל]].
 
ביקורתו של קורצווייל הותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.<ref>ניצה בן ארי, ס. יזהר... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298</ref> בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שנתן ל[[יצחק לבני]] ול[[זיסי סתוי]] אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית. הוא המשיך כל אותן שנים לכתוב בבמות השונות טקסטים עיונייים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, בשנותב[[שנות השמוניםה-90 שלושל המאה ה-20|שנות התשעים]] של [[המאה ה-20]], חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.
 
ס. יזהר כמעט התעלם מהביקורות המשבחות שנכתבו על הספר, והיו רבות. '''מילא אהל''' כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.