ימי צקלג

ספר מאת ס. יזהר

ימי צִקְלַג הוא רומן ישראלי על רקע מלחמת העצמאות, מאת הסופר ס. יזהר. הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת תשי"ח-1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית.

ימי צקלג
כריכת ההוצאה המחודשת
כריכת ההוצאה המחודשת
מידע כללי
מאת ס. יזהר
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה עם עובד; זמורה־ביתן
מקום הוצאה תל אביב-יפו עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה תשי"ח-1958; תשמ"ט 1989
מספר עמודים 1156
מהדורות נוספות
מספר כרכים 2
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001339282, 002707135, 001059227, 001339283
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב מִשלט הקרוי בספר "נקודת גובה 244". ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמן הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. הסיפור מבוסס על קרב חרבת מחאז של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות, אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר. עם זאת, ס. יזהר הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.[1][2]

חשיבותו של הקרב בחרבת מחאז הייתה נעוצה בקרבתו אל שדה התעופה "אבק" ששכן ליד קיבוץ רוחמה. השליטה בשדה התעופה מנעה את השתלטות הצבא המצרי על אזור הנגב.[2]

תקציר העלילהעריכה

הספר נפתח ביום חמישי, כ"ו באלול, בשעה שתים אחר הצהרים, כאשר יוצאת כיתתו של גידי המ"כ לכבוש את נ. ג. 244, קבוצת בקתות בראש גבעה, מידי מספר מצומצם של ערבים מקומיים הנמלטים עם מכת האש הראשונה. כיתתו של גידי מתמקמת במשלט תוך עבודות ביצורים עצלות, כאשר מדי פעם נתקלים הלוחמים בירי צלפים לא מדויק. למחרת, ביום שישי אחר הצהריים, מותקפת כיתתו של גידי, המונה ארבעה עשר לוחמים, על ידי כוחות מצריים עדיפים בהרבה, בסיוע ארטילריה וכוחות שריון. בתחילת הקרב נהרג פינילה, ובהמשכו נהרג סמל המחלקה אורי ונפצע לוחם נוסף. עם התעצמות הקרב קמים יעקבסון ואברום ופותחים במנוסה אשר מדביקה את כולם ולא מותירה לגידי המ"כ ברירה אלא להצטרף ולסגת.

המנוסה החפוזה, שבמהלכה נותרת גופתו של אורי מאחור והופקרה חצובת המקלע, מעוררת בלוחמים ייאוש עמוק. לכך מצטרפת אכזבתם מהתנהגותו של מפקד המחלקה, מוטה, שנעלם עם הג'יפ בראשית הקרב בטענה שהלך להשיג עוד תחמושת.

מעתה והלאה ממשיך הסיפור לתאר את הקרבות שבמהלכם עובר המשלט מיד ליד: בשבת בלילה מתארגנים הכוחות הישראליים בסיוע תגבורת וכובשים את המשלט מן המצרים. למחרת, ביום ראשון, נהדפת מתקפת נגד מצרית, אך בהתקפה נוספת למחרת מצליחים המצרים לכבוש את המשלט. באותו יום שבו נסוגים הכוחות הישראליים הם מצליחים להתארגן ולחזור למתקפת נגד מוצלחת, שבסיומה שוב כובשים הישראלים את המשלט. לבסוף, ביום השביעי, מתחולל הקרב המכריע, שבסופו מצליחים הכוחות הגדודיים בסיוע פלוגת שריון ישראלית להדוף סופית את המצרים.

מקרב לקרב נוספות דמויות לעלילה והסיפור שהתמקד בלוחמי כיתתו של גידי, נודד להתמקד בדמויות נוספות שמגיעות עם כוחות התגבור הישראליים.

שם הספרעריכה

המשלט הקרוי בסיפור נ. ג. 244 מקבל את השם 'צקלג' על ידי ברזילי, אחד מן הלוחמים וחובב תנ"ך, אשר מזהה את הגבעה כצקלג המקראית של דוד המלך (עמ' 112). במהרה מבין ברזילי שטעה בזיהוי ומנסה לסובב את הגלגל לאחור ולתקן את טעותו, שנפוצה בינתיים בין חבריו (עמ' 163, 290, 740 ועוד), אולם השם הופך לפופולרי יותר ויותר עד שאפילו שרוליק המג"ד מכנה את המקום 'צקלג'.

ניתן לשער שהבחירה של ס. יזהר לקרוא לספר על שם טעות הזיהוי של ברזילי היא אירונית, וייתכן שהיא באה למתוח ביקורת על האופן בו כל גבעה בנגב הופכת לאתר היסטורי מקראי.

דמויות מרכזיותעריכה

  • גידי (מפקד הכיתה) – גידי, המפקד הזוטר אך הקשוח, הוא אחת הדמויות בעלת המונולוגים הפנימיים הרבים ביותר בסיפור. תודעתו משקפת את המפקד המסור והצעיר העסוק בבניית דימויו כמנהיג בקרב הלוחמים שהם בני גילו. במהלך הסיפור הוא מגלה משיכה מיוחדת לחברתו הג'ינג'ית של עמיחי החובש, לילך, שאותה לא פגש מעולם.
  • עמיחי (חובש) – עמיחי מאופיין הן בתחביביו התרבותיים (מוזיקה קלאסית, ספרות יפה) והן באהבתו ובמסירותו לחברתו לילך. דמותו של עמיחי מבוססת על יחיעם ויץ, בן דודו וחברו של ס. יזהר; ואכן השם 'עמיחי' הוא אנגרמה של השם 'יחיעם'.
  • קובי (חבלן) – קובי הוא הדמות ה'המלטית' ביותר בקרב יושבי המשלט. רוב המונולוגים הפנימיים שלו עוסקים בתחושת המחנק האידאולוגי שהוא חש בקיבוץ ובחיפושו הנואש אחר שאיפות וזהות משלו. במסגרת תפקידו כחבלן הוא יוצא באחד הלילות להטמין מוקשים נגד המצרים אך נהרג כשהוא נרדם על המוקש. מותו של קובי, הנתפס כתאונה על ידי חבריו, יכול להיתפס גם כהתאבדות בגלל המונולוגים הטעונים שלו המקדימים את מותו. דמותו של קובי מבוססת ככל הנראה על יוסף שקדי, החבלן שנהרג בקרב חרבת מחאז.
  • בני (מקלען) – חלק ניכר מן המונולוגים של בני, הן אלו הפנימיים והן אלו שהוא נושא בקול, עוסקים למעשה ברתיעתו הפציפיסטית מן המלחמה ומחיריה. עם זאת, ניכר שבתור מקלען הוא לוקח חלק פעיל ומרכזי בלחימה.
  • רפי (לוחם) – רפי מוצג כבן הנאמן של ההתיישבות העובדת, מרבית המונולוגים שלו עוסקים בתוכניותיו לעתיד וברצונו לשפר ולשדרג את משק אביו.
  • ברזילי (סגן מפקד הכיתה) - ברזילי מתואר כאיש-השטח שבחבורה, והיחידה נעזרת בכישוריו בקריאת מפה לצורך קביעת מיקום יחידת-התותחים הקטנה. הוא מתעניין גם בצמחים, בציפורים וכן בהיסטוריה ובארכאולוגיה, והוא המעניק בראשית העלילה לגבעה 244 את הכינוי "צקלג", ואף כי לאחר מכן הוא מתחרט על קביעתו הנחפזת, השם משתרש בקרב חברי הכיתה. ברזילי הוא גם איש-רוח, הקורא בתנ"ך ומרבה להתרועע עם קובי הכותב שירים ועם עמיחי חובב המוזיקה, אך למרות זאת הוא לוחם מוכשר ומוערך, וצופה מראש את הסכנה בבור הרגמים, אולם הרגמים מתעלמים מאזהרותיו ולבסוף נהרג אחד מהם ושני האחרים נפצעים קשה מפגיעת פצצת מרגמה.

דמויות נוספות בסיפור: שרוליק המג"ד, צביקו המ"פ, עלי מ"פ השריון, זאביק המ"מ, מוטה המ"מ, יצחקל'ה המ"מ, אורי סמל המחלקה, שייקה הקשר, יאקוש המ"כ, דנוס המ"כ, יודקה המ"כ, אודילה המ"כ, ספי הקמ"ן (המבוסס של דמותו של רפי איתן, קמ"ן הגדוד), צ'יבי, עודד, דוד, אברום, יעקבסון, חיים, יוחאי המקלען, שמוליק הטבח, עובדיה, פינילה, נחום, שאול, פסח, דובי, מיקי, פוצ'ו (שהוא אכן פוצ'ו הסופר), יוסוף, דובי, יובל, אהוד, רחמים, פמפיק ועוד.

סגנון ונושאיםעריכה

הספר מציג למעשה תמונה קבוצתית של לוחמי דור תש"ח על תשוקותיהם, לבטיהם, חרדותיהם ועוד. חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור המחלוקות האידאולוגיות והפילוסופיות שבין הלוחמים לעצמם. רבים מן הלוחמים מבטאים, מי בקול ומי במחשבותיו הפנימיות, תחושות בלבול וריקנות אידאולוגיים, במיוחד מול החברה המגויסת והאידאולוגית של דור האבות, בוגרי העלייה השנייה. הלוחמים עוסקים רבות במשמעות המלחמה, בקושי ליטול חיים של אדם אחר, אפילו הוא אויב וכן בקושי העתידי לעזוב את שגרת המלחמה הארוכה לטובת חיים אזרחיים ובורגניים. רבים מן הלוחמים חשים סלידה לנוכח חיי הוריהם וההקרבה האישית שלהם ומבקשים למצוא זהות אינדיבידואלית, עצמאית ומאוזנת יותר. נושא נוסף שחוזר על עצמו כמעט בכל המונולוגים והדיאלוגים הוא התשוקה העזה, והאופיינית לבני גילם, כלפי הבנות. כמעט לכל לוחם יש מושא תשוקה נשי, לילך של עמיחי וגידי, תמר של רפי, רינה של צ'יבי, גליה של נחום, שולה של ברזילי ועוד. הלוחמים מותחים ביקורת על הוריהם, מוריהם, האינדוקטרינציה של תנועת העבודה, החובבנות בה מתנהלת המלחמה, הפער בין החזית לעורף ובעיקר מבקרים הלוחמים את עצמם.

דברי הביקורת החריפים הנשמעים ברומן מפי הדמויות וגילויי הפחדנות של מספר דמויות משניות הם שעוררו את חמתם של מבקרים רבים עם יציאתו של הרומן לאור, עשור שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות. המבקרים, בעיקר מן הימין והציבור המסורתי-דתי, האשימו את ס. יזהר בסילוף דמותם של לוחמי תש"ח הגיבורים ובתעמולה אנטי-ישראלית. בקרב הממסד ומבקרי הזרם המרכזי-מפא"יניקי התקבל הספר בחום, ואף זיכה את ס. יזהר בפרס ישראל לשנת 1959. כעבור שנים, עם הוצאתו המחודשת של הספר בשנות השמונים, נתקל הספר בביקורות רבות על האופן שבו הוא דווקא מציג תמונה חיובית מדי של לוחמי תש"ח. המבקרים, בעיקר מן השמאל, האשימו את ס. יזהר בכך שהספר הוא למעשה שיר-הלל ללוחמי תש"ח ולמלחמה, ושיותר משהוא מציג את המלחמה באור שלילי הוא הופך אותה לחוויה האולטימטיבית, המרגשת והמופלאה ביותר, כך שבסופו של דבר – הוא מעודד צעירים לצאת ולהילחם.[3]

הסגנון הספרותי הייחודי של הרומן הוא שהקנה לו את פרסומו והשאיר חותם עמוק על הספרות הישראלית. חוקרים רבים משייכים את הרומן לסגנון הספרותי בן המאה ה-20 של זרם התודעה. הרומן מייחד תשומת לב רבה לעולמן הנפשי של הדמויות, ומחשבותיהן נפרשות על עמודים רבים. אף שישנם חוקרים שטוענים שאין מדובר כאן בזרם התודעה בגלל הסגנון של מחשבות הלוחמים והסינון שעוברות מחשבותיהם, הרי שהמוקד הוא בהחלט התודעה שלהם והאופן שבו הם תופסים את העולם ואת עצמם. לצד המונולוגים של הדמויות, אשר לעיתים קרובות מאופיינים בקיטוע המשפטים, רצף אסוציאטיבי וסגנון לשוני גבוה ועשיר נמצאים גם תיאורי המרחב המדויקים והמורכבים של ס. יזהר, כמו בדוגמה הבאה:

אותה ציפור תהויה, שברגבי השדה, עפרוני מצויץ כמדומה, שהייתה מצווצת הברות בודדות כמתוך תנומה מופרת וכמתוך תמהון לילי, הרגישה, כנראה, שמה שמתרחש בעולם מרובה הוא ממה שהייתה משערת, וכי על-כן ציחצחה מקורה וליקטה כל התחלותיה המקוטעות ושאפה רוח וצווחה ציוחת-התפעלות אחת עליזה וגבוהה – אני כאן! – ונשתתקה לרגע, והתחילה מגדת בהתלהבות כמה וכמה פסוקים, שוב שאפה רוח וידעה עוד דבר שהוא וחזרה ועצמה עיניה ואמרה שיר-מזמור שלם: חלף הלילה, גם אם עוד חושך. ועוד אמרה, קרוב היום ואם עוד לא אור, וגם אמרה, בוקר הנה בא, כמעט קט וזה יש! עורו, נרדמים, עורו נא! – כי אכן כבר הקיצו והתחילו עונים לה מעברים, קצת כה וקצת כה, ציוצים משתאים ומתחזקים, זה ממלא מה שזה מחסיר. וכנפיים התחילו חובטות בסילוד, ובא והיה רגע כאילו כל השדה כולו אמר צויצה מנותזת, קול-זמרה חד כשברי זכוכית נוצצים.

עמ' 104

מהדורותעריכה

המהדורה המקורית, בהוצאת עם עובד, הייתה רצופה שגיאות העתקה מכתב היד ושגיאות דפוס, ולדברי בנו של יזהר, ישראל סמילנסקי, הסבה ליזהר עוגמת נפש רבה, משום שעל אף שטרח וסימן אלפי תיקונים, סירבה ההוצאה להדפיס מהדורה מתוקנת.[4]

רק בשנת 1989, ביוזמת העורך חיים פסח, שכיהן אז כעורך ראשי בהוצאת זמורה ביתן, יצאה בהוצאה זו מהדורה מתוקנת של ימי צקלג.[4]

התקבלות היצירהעריכה

"ימי צקלג" זכה לתשומת לב רבה של הביקורת והמחקר. לאור היצירות הקודמות של ס. יזהר שיצאו לאור במהלך השנים, וזכו בדרך כלל לביקורות נלהבות, התפתחה ציפייה גדולה לקראת פרסומו של הספר, עליו עבד ס. יזהר שבע שנים תמימות. הביקורות החלו להופיע כשלושה חודשים לאחר צאת הספר והפולמוס שהתפתח סביבו נמשך יותר משנה.[5] הביקורות היו מעורבות, חלקן התלהבו מאוד, בעוד שחלקן תקפו בהתלהבות את היצירה, שכללה שני כרכים, ובהם אלף ארבע מאות שלושים ואחד עמודים, והשתרעה על פני שבעה ימים בלבד.

הנושאים שבהם עסקה בדרך כלל הביקורת היו רבים, וביניהם: דיון בסוגה של היצירה, המבנה העלילתי, האלוזיות המקראיות, היסודות הקומיים, אפיון הדמויות, תיאורי הנוף, מקומו של הזמן בעלילה והשימוש בשפה. אך הנושא העיקרי שמשך את תשומת לבה של הביקורת הוא הטיפול והיחס אל המלחמה ואל דמותו של הדור השני בארץ; בניהם של דור המייסדים ויחסם אל המקום ואל מלחמת העצמאות. לא כולם עסקו בכל הנושאים, אך ניתן לחלק את רובם לשתי קבוצות עיקריות: 1. אלו שעסקו בעיקר באידאולוגיה של הספר, 2. אלו שהתייחסו בעיקר לצד האמנותי של הספר.[5]

המבקרים ה"אידאולוגים"עריכה

יוסף אורבך היה בין הראשונים שכתבו ביקורת מקיפה על הספר בשלושה מאמרים שפורסמו ב"על המשמר" באוגוסט 1958[6] הוא מתרשם שמבנה היצירה מסובך ומפותל, בעיקר בניסיון לשלב ביצירה אחת שתי עלילות בעלות קצב שונה: עלילת המלחמה ועלילת הדור השני. גיבורי היצירה הם בני שכבה חברתית אחת וגיל אחד, גם אם הבולטים שבהם זוכים לתווי דיוקן ברורים. העלילה נשזרת בעזרת מונולוגים נפשיים ממושכים העוסקים במוראות המלחמה ובנערות, ורק לעיתים רחוקות יש תיאור של המקום והמשפחה מהם הם באים. כוונתו של יזהר, לדעת אורבך, הייתה "להעלות עולם מעורער ומזועזע עד היסוד, בו הכל מוטל בספק", והוא עושה זאת במה שאורבך מכנה נטורליזם פסיכולוגי, ולא בהכרח זרם התודעה. הגיבורים, שנמצאים במקום אחד ובזמן אחד אינם זוכים להתפתחות האופי, ומכאן, הוא מגיע למסקנה שזוהי נובלה, שדרכה לצלם את זרם ההוויה בשבר מסוים של הזמן. יזהר לא התכוון לתאר את מלחמת השחרור ואף לא את הדור הצעיר, אלא את השכבה הצעירה ביותר של דור הלוחמים בשלהי המלחמה. זהו, טוען אורבך, ניסיון נועז ורציני לתאר את ניסיונו הנואש של הדור השני להיאחז מחדש בחברה ובמדינה. זוהי יצירה הספוגה כולה ביאוש, אכזבה ופסימיות. יזהר מעמיד ביצירה את זעקת השלום שלו ומציג מולה את מוראות המלחמה. אין זה אפוס של מלחמת השחרור, מדגיש אורבך, ועיקר חולשתה של היצירה היא בחוסר עקביות אידאית, בחשש לחשוף את האמת שבתקופת מלחמת השחרור הייתה עוד רוח אחרת, רוח אידאית, רוח הפלמ"ח.

חיים נגיד מעריך שאורבך, ככותבים אחרים שביקרו את סיפורי המלחמה הקודמים של יזהר, מדבר על המצע האידאי של היצירה העוסקת בטיבו של בני הדור השני, המוצגים כבחורים אובדי דרך ואכולי ספקות. ברוך קורצוויל, מסביר חיים נגיד, יצא כבר במאמר שיצא לאחר פרסום פרק אחד בלבד מהיצירה, "להגן עליו [על הדור השני] מפני ההתקפה הנוראה של השמצה עצמית.[7]

המאמר הנוקב ביותר היה של קורצווייל, שאותו כתב לאחר שהתפרסם הספר בשלמותו. שמו של המאמר, שהתפרסם בשני המשכים, כבר מרמז על תוכנו: "האכזבה הגדולה".[8] במילים בוטות קטל המבקר את היצירה. "שבועות רבים קראתי אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עף! אט וקל - נדמה כאילו - רגע אינו אלא צף, צף מפליג בים הדברנות הסנטימנטלית, הניהליסטית, הנרקיסטית, טס גולש, גולש, קפא בתוך חוכמות-בוסר, בתוך פילוסופית סרק של גיל התבגרות שאין לו קץ. בעיניים נוגות הוא הציץ בי כאילו שאל: האם זהו הסיפור הישראלי הגדול לו ציפיתי? כך הם פני אפוס הגבורה של כובשי כנען החדשים?" קורצוויל ציפה לאפוס מספר שהוא רב עמודים, ואפוס חייב להשתרע על פני תקופה ארוכה ולא על פני שבעה ימים בלבד. לדעת קורצווייל, כבר בסיפוריו הראשונים של יזהר בלטו המונולוגים והדיאלוגים שגבלו בהלקאה עצמית פטפטנית עד כדי השתפכות רגשנית.[9] גם לגבי מלחמתו במלחמה, טען קורצווייל, לא חידש יזהר דבר, ועשו זאת טוב לפניו אריך מריה רמרק, אלבר קאמי ואחרים. קורצווייל קובע כי ליזהר הישג אחד טוב בספר: מראה את ריקנותו של הדור הצעיר שאין בו אמונה ומערער את המיתוס ששמו ס. יזהר.

המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, מתארת ניצה בן-ארי. ראשית, הוא הדגיש לכאורה את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים הצעירים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. הוא טען שיזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל, שכתב על ספרו של נתן שחם. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את הדיאלוג בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של צליחת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.[9] ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך שפרס ביאליק לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את פרס ישראל.

אפילו דוד בן-גוריון מתח ביקורת על יחסו של יזהר אל הלוחמים. בפתק ששלח ראש הממשלה לחבר הכנסת יזהר סמילנסקי, הוא כתב לו שאמנם הגיע "רק עד לעמוד מאה שבעים ומשהו [...] אבל אני רוצה להגיד לך שהחיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם"[10]

הייתה זו ביקורתו של קורצווייל שהותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.[11] בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שהעניק מאוחר יותר ליצחק לבני ולזיסי סתוי אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית של ס. יזהר. הוא המשיך, כל אותן שנים, לכתוב בבמות השונות טקסטים עיוניים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, בשנות התשעים של המאה ה-20, חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.[12]

המבקרים ה"אמנותיים"עריכה

אך היו גם ביקורות שהתייחסו פחות לאידאולוגיה ולערכים, ויותר להישג האמנותי של הספר. מילא אהל כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.[13] קריאת הספר הייתה עבורו חוויה עצומה, על אף חסרונותיו הספורים. "כי הספר בכללו כולו הוא ספר הומניסטי גדול, שנושבת בו האהבה לאדם, במפולש, שתי וערב, ובעצמה שאין כמותה" אפילו כשהיא מועברת בקול דממה דקה, ואולי דווקא אז. אפילו כשהיא מספרת על העליבות, היאוש, התסכול והאימה הנוראה של האדם מול המציאות שנכפתה עליו בכבלי החיים והמוות. מי שלא חש בהומניות העוטפת את כל דפי הספר, ושמהווה את רוחו האמיתית של הספר - לא קרא אותו מימיו. הספר אכן מדבר על ריק, חידלון ואובדן דרך של גיבוריו, אך בכל דפיו מורגשת פעימת הערגה הכואבת לאמונת אמת, לאידיאל גדול וטהור. אהל שותף לחלוטין למה שהוא רואה כהטפותיו של יזהר כנגד מלחמות באופן עקרוני, אך עם זאת, הוא מגנה את ההמלצה של מבקרים מסוימים למנוע מבני הנוער את קריאתו של הספר; הבחורים מתוסכלים, מתלבטים, מחפשים, אך איש אינו עורק, וכולם, גם הרוטנים, חוזרים לצקלג להילחם בה לחיים ולמוות. ה"שוויון" כביכול של עיצוב הדמויות, בו מאשימים את יזהר, איננו לדעתו חיסרון, אלא מכוון, כדי שיוכל הקורא להזדהות עם גוני הגוונים של הטיפוסים השונים, להבין אותם, להיכנס לקליפתם. אהל מדבר על הוואריאציות והניואנסים הדקים של תיאורי הנוף בעת של דממה ובעת סערה. הוא מפנה את תשומת הלב לדרך תיאור המחשבות והרגשות, לריצת המשפטים והמילים, לחללים שנותרים באמצע ושנותר לקורא עצמו למלא אותן. אהל מתפעל מהעברית וכישוריה בספר, ומודה שמעולם לא נתקל בשפה כזו ביצירה כלשהי. הקורא נשאב לתוך האווירה, הקצב והמוזיקה של המילים, כמו בשיר טוב, שאין עליו להבין את כולו. והוא מסכם את דבריו: "שום ביקורת על 'ימי צקלג' לא תבוא במקום 'ימי צקלג'.

את הביקורת היסודית והמעמיקה ביותר על הישגיו האמנותיים של הספר, כתב דן מירון במספר מאמרים. ראשית, הוא השתדל לתת הוכחות וצידוק למבנה העלילתי, לחזרות הרבות, לקטיעות הפתאומיות. שלושת הקרבות שסביבם מתרכז הספר הם הגורם העלילתי המספק ליצירה את יסוד התהליך. לצדו קיימת בספר המחזוריות המתמדת בטבע, ושני הגורמים העלילתיים הללו מטרתם לשחזר את עולמים החייתי של הגיבורים בתחומיו של הרגע.[14] לא הייתה כלל בכוונתו של יזהר לשחזר את מלחמת השחרור בתיאור אפי, "והוא הבליט זאת על ידי מערכת נרחבת של פרודיות על ההירואיזציה שבאפוס, ושל הסתייגויות אירוניות מן הנטייה לזהות את מלחמת השחרור עם ימי יהושע ודוד. "המגמה האמנותית המרכזית הייתה למרוד כנגד הסיפור העלילתי בכללו [...] השימוש במונולוג הפנימי, גודש הוריאציות שבתיאור מקבלים איפוא את צידוקם המלא. אין זה סיפור שנתארך שלא בטובתו, ואף אין חלקיו השונים מנותקים ומפורדים זה מזה".

האנלוגיות המקראיות בספר מקבלות תפקיד אמנותי ורעיוני שונה, מזה שרגיל הקורא למצוא בהן, אומר מירון[15] השם "צקלג" שהעניק ברזילי למקום, נמצא בדוי, אך הנערים דבקים בשם המקראי שמתחבר למלך דוד. יזהר כאילו חושף איזו נטייה בקרב האנשים למצוא בכל אתר או אירוע זיקה מקראית ומעין כתב זכויות היסטורי. מוטה המפקד מרבה להפריח ציטטות מקראיות בדבריו אל החיילים, אך בסופו של דבר דווקא הוא ידע לשמור על עצמו מכל משמר, ובעצם בורח מן המערכה בעת סכנה. ההתעלמות שקיימת בביקורת מהאירוניה וההומור בספרו של יזהר, טוען מירון, היא התעלמות מאחד היסודות האמנותיים והעיקריים של יצירתו. בסיפור שמבוסס רובו ככולו על המונולוג הפנימי, חייב הקורא שלא לותר על זווית הראייה האירונית שמציבה משקל-נגד רציני כנגד הפאתוס, ומהווה גם מעין אמצעי הרחקה וניכור, זמניים לפחות, מהמונולוגים הפנימיים של הגיבורים. קשר פנימי מהותי קיים בין הטכניקה האמנותית הקומית המרחקת, לבין המשמעות הרוחנית שמקנה יזהר לאנלוגיה בין מלחמת השחרור לבין ימי המקרא. "חוית 'ימי צקלג' היא בעיקרה חוית בדידות תרבותית ונופית", אותה מבליטים ההומור והאירוניה שקיימים לאורך כל הספר, כמו בתיאורי הנסיעות בכלי הרכב השונים, או השיחות הקולניות ושירי הרחוב הידועים של הנערים, שרחוקים מלהזכיר אפוס מלחמתי.

גבריאל מוקד כתב על היצירה שהיא "אבן דרך מונומנטלית בדרכה של הפרוזה הישראלית הצעירה.[16] נעשה בספר ניסוי ספרותי של שילוב בין המשפטים הקצרים לבין אלו שמשתרעים על פני עמודים שלמים, הזיקה בין המונולוג לדיאלוג, בין הזמן הסובייקטיבי של הרגע למול זה האובייקטיבי של העלילה, עיצוב "זהות והפרד" של הדמויות הפועלות - כל אלו הן סוגיות חשובות בתורת הספרות שס. יזהר מתמודד איתן באומץ. ובין שהוא מצליח בכך, בין אם לאו, הרקע של הספר כולו מעניק משמעות לניסוי החדש הזה. ייתכן שיזהר הושפע מג'ויס ומפרוסט, אך אין הוא מחקה אותם. היצירה שומרת לחלוטין על הרקע המקומי ההיסטורי והגאוגרפי. מעל הכל מתפעל מוקד מהתגלית הסגנונית של היצירה. יזהר, לדעתו התעלה כאן מעל לדפוסים הלשונים של הספרות העברית, וה"התפעמות הסגנונית" תואמת לחלוטין, לדעתו, את החוויה המתוארת.

גם מוקד מתייחס בהתפעלות אל תיאורי הנוף שבספר, המעידים על יכולת אמנותית מופלאה ואל חווית האימה שבקרב, כפי שהיא מתבטאת מדמותו של היחיד. הוא רומז למבקרים אחרים שנרתעו דווקא מהצד הזה של היצירה, שהגישה הלאומית-דתית שלהם פגמה בהערכת היכולת הזו לתאר את האימה, החרדה, לבטי המצפון והתסכול שמתעוררים ביחיד אל מול חוויות המלחמה.

ניצה בן ארי מסכמת את קטע ההתקבלות של "ימי צקלג" במילים אלו: "עשרות שנים היו צריכות לחלוף עד שחוקרים ומבקרים כדן מירון, אבי מעפיל, גידי נבו ועמית עסיס החלו להראות כיצד יש לקרוא את ימי צקלג ולגלות מה יש בו. אבל אז, שלושה חודשים אחרי שהספר יצא לאור באה הביקורת של קורצווייל וחיפשה בספר את ה'אפוס' שלא היה בו".[17]

סאטירהעריכה

במערכון 'פלמ"ח' של החמישייה הקאמרית שנכתב בשנות ה-90 ומופיע באוסף הירוק של החמישייה, מלגלגים על דמות הפלמ"חניק המהורהר ועל השימוש של גיבורי הרומן בשפה מליצית.[18]

סדרת הטלוויזיה "היהודים באים" הקדישה מערכון לספר, בפרק האחד עשר של העונה השנייה.[19] במערכון נראה ס. יזהר זוכה בפרס ישראל על הספר, אך מתברר שאף אחד מהשופטים לא קרא את הספר עב-הכרס. לאחר שיזהר עולה לבמה לקבל את הפרס, מתברר שהוא בעצמו לא זוכר את תוכנו של הספר.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • דן מירון, "הומור ואימה ב'ימי צקלג'", בתוך: חיים נגיד (עורך) ס. יזהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1972, עמ' 164–175
  • גידי נבו, שבעה ימים בנגב: על 'ימי צקלג' לס. יזהר, הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • חיים נגיד (עורך), ס. יזהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1972.
  • גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980: ד. בחבלי הזמן, הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 189–229.
  • אבי מעפיל, עיצוב המציאות בסיפורת של ס. יזהר; עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1988
  • ניצה בן-ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2017, כר' 2, עמ' 247–302
  • יוסף אורן, מ״ימי צקלג״ ועד ״התגנבות יחידים״. מאזנים, כרך ס״ב, גל' 5–6 (תשמ״ט), עמ' 117–120 (חזר ונדפס בספרו: ציונות וצבריות ברומאן הישראלי, 1990, עמ' 95–101)
  • דוד ארן, "העיצוב האמנותי ב״ימי צקלג״", על המשמר, 24 באוקטובר 1958, עמ' 5, 6
  • אורציון ברתנא, "השמים? מה יש בהם?״, מעריב, ספרות, כ״ו באדר א' תשמ״ט, 3 במארס 1989, עמ' 1–2.
  • מיכאל הרסגור "הערות ל״ימי צקלג״ לס. יזהר – הגיבור היזהרי", קול העם, י״ג באלול תשי״ח, 29 באוגוסט 1958, עמ' 4; ״נפצו כל דגל קורא למוות!״. קול העם, כ' באלול תשי״ח, 5 בספטמבר 1958, עמ' 5
  • גידי נבו, "עיצוב המרחב ב'ימי צקלג'", בתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 13 (תשס״ג 2003), עמ' 323–343
  • עסיס עמית, "זה שכאן הוא זה אחר לגמרי': קריאה של אסטרטגיות שימוש בלשון ושל יחסי ייצוג בפסקה ב'ימי צקלג' לס' יזהר. בתוך: מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ״ב (תשס״ח 2008), עמ' 457–485
  • אלי שביד, "לפני שערים נעולים". מולד, חוב' 121–122 (אוגוסט-ספטמבר 1958), עמ' 478–485
  • עמית עסיס, לנוכח ערב סתיו מחריש; ס. יזהר והולדת הצבר מרוח הספרות, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017, עמ' 112–173 (שני מאמרים על "ימי צקלג")

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גידי נבו, שבעה ימים בנגב, עמ' 167–166.
  2. ^ 1 2 ניצה בן-ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2017, כר' 2, עמ' 248–249 (פרופ' ניצה בן-ארי הייתה עורכת של ספרי יזהר וכלתו)
  3. ^ גידי נבו, שבעה ימים בנגב, עמ' 1157[דרושה הבהרה].
  4. ^ 1 2 ישראל סמילנסקי, [רשומה מ־7 ביוני 2021], פייסבוק, ‏7 ביוני 2021
  5. ^ 1 2 חיים נגיד, "הפולמוס סביב 'ימי צקלג' ", בספרו: ס. יזהר; מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה חיים נגיד, עם עובד, 1972, 32-25
  6. ^ שלושת המאמרים כונסו בספר לעיל שערך חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... עמ' 139-117
  7. ^ חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... עמ' 28
  8. ^ ברוך קורצווייל, "האכזבה הגדולה", דבר, 22 באוגוסט 1958; ההמשך: "בחסות אימת המוות", שם, 29 באוגוסט 1958; בספרו "בין חזון לבין האבסורדי", קרא קורצווייל למאמר בשם: "האפופיאה של האפס"
  9. ^ 1 2 ראו ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 289-286
  10. ^ ניצה בן-ארי, ס. יזהר; סיפור חיים... (ראו לעיל), עמ' 293
  11. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר, סיפור חיים... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298
  12. ^ "מקדמות" - 1992, "צלהבים" - 1993, "צדדיים" - 1996, "אצל הים" - 1996, "מלקומיה יפהפייה" - 1996, "גילוי אליהו" - 1999
  13. ^ מילא אהל, "עם 'ימי צקלג' ", למרחב, 14 בנובמבר 1958
  14. ^ חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... (ראו לעיל), עמ' 28-27
  15. ^ דן מירון, "הומור ואימה ב'ימי צקלג' ", בתוך: חיים נגיד, ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת... (ראו לעיל) עמ' 164–175
  16. ^ גבריאל מוקד, "ימי צקלג", עכשיו, חוברת 3–4, (אביב תשי"ט, 1959), עמ' 157–160.
  17. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 291; אבי מעפיל, גידי נבו ועמית עסיס כתבו כל אחד דוקטורט על "ימי צקלג".
  18. ^ החמישייה הקאמרית - פלמ"ח - YouTube
  19. ^ כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי (2016-05-06), היהודים באים - עונה 2 - פרק 11 | כאן 11 לשעבר רשות השידור, נבדק ב-2019-04-17