ימי צקלג – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מילא אהל
שורה 81:
המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, טוענת '''ניצה בן-ארי'''. ראשית, הוא הדגיש את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. הוא טען שיזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל על ספרו של [[נתן שחם]]. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את הדיאלוג בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של קריאת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.<ref name=":2" /> ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך ש[[פרס ביאליק]] לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את [[פרס ישראל]].
 
ביקורתו של קורצווייל הותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.<ref>ניצה בן ארי, ס. יזהר... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298</ref> בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שנתןשהעניק מאוחר יותר ל[[יצחק לבני]] ול[[זיסי סתוי]] אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית. הוא המשיך כל אותן שנים לכתוב בבמות השונות טקסטים עיונייים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]] של [[המאה ה-20]], חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.
 
=== ה"אמנותיים" ===
אך היו גם ביקורות שהתייחסו פחות לאידאולוגיה ולערכים, ויותר להישג האמנותי של הספר. '''[[מילא אהל]]''' כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.<ref>[[מילא אהל]], [https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00113-files/00113239.pdf "עם 'ימי צקלג' "], [[למרחב]], 14 בנובמבר 1958</ref> קריאת הספר הייתה עבורו חוויה עצומה, על אף חסרונותיו הספורים. "כי הספר בכללו כולו הוא ספר הומניסטי גדול, שנושבת בו האהבה לאדם, במפולש, שתי וערב, ובעצמה שאין כמותה" אפילו כשהיא מועברת בקול דממה דקה, ואולי דווקא אז. אפילו כשהיא מספרת על העליבות, היאוש, התסכול והאימה הנוראה של האדם מול המציאות שנכפתה עליו בכבלי החיים והמוות. מי שלא חש בהומניות העוטפת את כל דפי הספר, ושמהווה את רוחו האמיתית של הספר - לא קרא אותו מימיו. הספר אכן מדבר על ריק, חידלון ואובדן דרך של גיבוריו, אך בכל דפיו מורגשת פעימת הערגה הכואבת לאמונת אמת, לאידיאל גדול וטהור. אהל שותף לחלוטין למה שהוא רואה כהטפותיו של יזהר כנגד מלחמות באופן עקרוני, אך יחד עם זאת הוא מגנה את ההמלצה של מבקרים מסויימים למנוע מבני הנוער את קריאתו של הספר; הבחורים מתוסכלים, מתלבטים, מחפשים, אך איש אינו עורק, וכולם, גם הרוטנים, חוזרים לצקלג להלחם בה לחיים ולמוות. ה"שיוויון" כביכול של עיצוב הדמויות בו מאשימים את יזהר איננו לדעתו חיסרון, אלא מכוון כדי שיוכל הקורא להזדהות עם גווני הגוונים של הטיפוסים השונים, להבין אותם, להיכנס לקליפתם. אהל מדבר על הוואריאציות והניואנסים הדקים של תיאורי הנוף בעת של דממה ובעת סערה. הוא מפנה את תשומת הלב לדרך תיאור המחשבות והרגשות, לריצת המשפטים והמילים, לחללים שנותרים באמצע ושנותר לקורא עצמו למלא אותן. אהל מתפעל מהעברית וכישוריה בספר, ומודה שמעולם לא נתקל בשפה כזו בספר. הקורא נשאב לתוך האווירה, הקצב והמוסיקה של המילים, כמו בשיר טוב, שאין עליו להבין את כולו. והוא מסכם את דבריו: "שום ביקורת על 'ימי צקלג' לא תבוא במקום 'ימי צקלג'.
אך היו גם ביקורות שהתייחסו פחות לאידאולוגיה ולערכים, ויותר להישג האמנותי של הספר.
 
'''מילא אהל''' כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.
 
[[דוד בן-גוריון]], ראש ממשלת ישראל בזמן הוצאת הספר, העריך את ס. יזהר, אך טרח להודיע לו כי ספרו הארוך קשה לקריאה ושהוא הצליח להגיע רק עד עמוד 180.{{הערה|[[אניטה שפירא]], '''בן-גוריון: דמותו של מנהיג''', עמ' 152-151.}}