ימי צקלג – הבדלי גרסאות

המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, טוענת '''ניצה בן-ארי'''. ראשית, הוא הדגיש את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. הוא טען שיזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל על ספרו של [[נתן שחם]]. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את הדיאלוג בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של קריאת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.<ref name=":2" /> ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך ש[[פרס ביאליק]] לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את [[פרס ישראל]].

 

 

=== ה"אמנותיים" ===

ה[[אנלוגיה|אנלוגיות]] המקראיות בספר מקבלות תפקיד אמנותי ורעיוני שונה, מזה שרגיל הקורא למצוא בהן, אומר מירון<ref>[[דן מירון]], "הומור ואימה ב'ימי צקלג' ", בתוך: חיים נגיד, '''ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת...''' (ראו לעיל) עמ' 175-164</ref> השם "צקלג" שהעניק ברזילי למקום, נמצא בדוי, אך הנערים דבקים בשם המקראי שמתחבר למלך דוד. יזהר כאילו חושף איזו נטייה בקרב האנשים למצוא בכל אתר או אירוע זיקה מקראית ומעין כתב זכויות היסטורי. מוטה המפקד מרבה להפריח ציטטות מקראיות בדבריו אל החיילים, אך בסופו של דבר דווקא הוא ידע לשמור על עצמו מכל משמר, ובעצם בורח מן המקום לעת סכנה. ההתעלמות שקיימת בביקורת מהאירוניה וההומור בספרו של יזהר, טוען מירון, היא התעלמות מאחד היסודות האמנותיים והעיקריים של יצירתו. בסיפור שמבוסס רובו ככולו על המונולוג הפנימי, חייב הקורא שלא לותר על זווית הראייה האירונית שמציבה משקל נגד רציני כנגד ה[[פאתוס]], ומהווה גם מעין אמצעי הרחקה וניכור, זמניים לפחות, מהמונולוגים הפנימיים של הגיבורים. קשר מהותי פנימי מהותי קיים בין הטכניקה האמנותית הקומית המרחקת, לבין המשמעות הרוחנית שמקנה יזהר לאנלוגיה בין מלחמת השחרור לבין ימי המקרא. "חוית 'ימי צקלג' היא בעיקרה חוית בדידות תרבותית ונופית", אותה מבליטים ההומור והאירוניה שקיימים לאורך כל הספר, כמו למשל בתיאורי הנסיעות במכוניות, או השיחות הקולניות ושירי הרחוב הידועים של הנערים, שרחוקים מלהזכיר אפוס מלחמתי.

 

 

 

מובאות מן הספר משמשות ב[[מילון אבן-שושן]] להדגמת מאות מילים ודרכי שיבוצן במשפטים.