תנועת החסידות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפה (אב בית הדין) תגית: שוחזרה |
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
||
שורה 28:
משנתם של המגיד ורעיו כללה היבטים רבים. חשיבות התפילה והכוונה בה הודגשו כל כך עד שרבים מאנשיהם איחרו את זמנה מעבר למותר כדי להתכונן ולכוון. דברי הבעש"ט על הצורך להעלות מחשבות טמאות לשורשן במקום להיאבק בהן שוכללו לעיקר שלם על ידי יורשו, שתיאר את ההתמרה של מחשבות ורגשות רעים לטובים כתהליך פנימי שלם, מעין מקבילה בתוך האדם של ה[[ספירה (קבלה)|ספירות האלוהיות]]. אבל החשוב ביותר היה רעיון הצדיק החסידי, שהפך לצינור להורדת שפע להמוני מאמיניו ולהעלאת תפילותיהם ובקשותיהם, וכסמכות מוסרית ומדריך רוחני. המגיד ממזריטש נפטר ב-1772. כעשרים מאנשי מעגלו יצאו, קודם ואחר כך, להפיץ את רעיונותיהם ברחבי מזרח אירופה. [[אהרן הגדול מקרלין]], [[מנחם מנדל מוויטבסק]] ו[[שניאור זלמן מליאדי]] פעלו בצפון הרחוק, ב[[הדוכסות הגדולה של ליטא|ליטא]]; [[מנחם נחום מצ'רנוביל]] חצה את הדנייפר והשתקע מצפון-מזרח ל[[קייב]]; [[לוי יצחק מברדיצ'ב]] נסע בתחילה ל[[פינסק]] ולאחר מכן התיישב ב[[פודוליה]], בסמוך למרכז; [[אלימלך מליז'נסק]], אחיו [[זושא מאניפולי]] ותלמידם המשותף [[ישראל הופשטיין]] ביססו את נוכחות התנועה בפולין גופא; [[יחיאל מיכל מזלוטשוב]] הביא את החסידות לסביבות גליציה. מנחם מנדל מוויטבסק ו[[אברהם הכהן מקליסק]] הנהיגו את [[עליית החסידים]] לארץ ישראל. החסידות החדשה התפשטה במהירות במרחב.
הצדיקים שילבו הנהגה כריזמטית עם תחכום פוליטי, ובנו תמיכה בקרב שכבות שנעדרו השפעה בתוך האליטה הקהילתית הקיימת: כלי הקודש נמוכי-הדרג, עשירים ללא ייחוס (ובייחוד נשים נדבניות, שמעמדן בחיי הדת היה נמוך מאוד וזכו ליוקרה כפטרוניות של חוגי החסידים) ולבסוף המוני פשוטי העם.{{הערה|שם=דיינר3}} במקביל, נזהרו שלא לעורר יריבות יתרה, ולמרות הפופוליזם המופגן שלהם, לא עודדו שום מסר חברתי מהפכני וחיתנו את ילדיהם עם בעלי ייחוס. הצדיקים עצמם היו יוצאי אותם חוגים, והגיעו בדרך כלל מרקע של למדנות ועושר.{{הערה|דיינר, עמ' 117–119 וכו'.}} [[החוזה מלובלין]], לדוגמה, התבסס בעיירה וייניאבה, הסמוכה ללובלין שעל שמה נקרא, ופעל לחזק את השפעתו בעיר מול התנגדות עזה של
החסידים הנהיגו [[שחיטה]] משלהם בכל אתר שבו התבססו, ושוחטיהם הקפידו על שימוש בסכין מלוטשת במיוחד, שהושחזה לא רק באבן אלא גם ברצועת עור, ושהייתה גם דקה יותר מן הרגיל. ניתן לכך הן טעם הלכתי, בנימוק שהשיטה הרווחת אמנם חידדה את הסכין אך גם יצרה סיכוי גבוה יותר לכך שהיא לא תהיה חלקה, והן טעם קבלי של תיקון נשמות האדם שהתגלגלו בחיות המומתות. החלף המלוטש והדק, שלא נשתמרו לגביו דיווחים רבים ואף הם סותרים ומבולבלים, לא היה חידוש חסידי מובהק. מנהגים דומים רווחו בקהילות מסוימות ואצל חוגי מקובלים עוד קודם. הנוהג החדש הותקף כהטלת חומרה יתרה על כלל הציבור, אך עורר התנגדות בעיקר כי גזל מהקהלים בעיירות חלק גובר מהכנסותיהם ממס השחיטה, והעביר לצדיק החסידי מקור כוח וממון ראשון במעלה. המחלוקת על השחיטה גוועה כליל באמצע המאה ה-19, כשסכינים מפלדה שניתן היה להשחיזם בקלות הפכו לזמינים וזולים.{{הערה|Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 51-52.}}{{הערה|[[שאול שטמפפר]], [https://www.jstor.org/stable/23364582 לקורות מחלוקת הסכינים המלוטשים], [[מחקרי ירושלים במחשבת ישראל]], כרך טו, תשנ"ט.}}
|