חוות העלמות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←קישורים חיצוניים: סרטון, חוות כנרת, מושבת כנרת וחוות העלמות, 1913, באתר סינמטק ירושלים |
AnnieBunny1 (שיחה | תרומות) מ קישורים פנימיים |
||
שורה 13:
באותה שנה החלה מייזל לפעול עבור הקמת חוות לימוד חקלאות לנערות. היא נסעה לאירופה במטרה להשיג מימון מגורמים שונים ב[[ציונות|תנועה הציונית]]. [[אוטו ורבורג]], יושב ראש המחלקה הארץ ישראלית של התנועה הציונית שישב בברלין, קיבל ממנה בביקורה הצעת תקציב מסודרת לתוכנית של חווה עבור חמש עשרה נערות שתשתרע על מאה דונם, ובה [[לול]], [[שדה (חקלאות)|גן ירק]] ושדות. מייזל צפתה שההוצאות הראשונות יגיעו ל-22,600 [[פרנק צרפתי|פרנק]], וההוצאות השוטפות לשנה יהיו 6,000 פרנק. ורבורג ראה את העניין בעין יפה וביקש מ[[ארתור רופין]] להכריע בנושא. בנוסף לביקור זה, השתדלה מייזל גם אצל נציגות "ארגון הנשים היהודיות לעבודה תרבותית בפלשתינה", שהסכים לתמוך בחווה. ההחלטה שנפלה היא כי [[הקרן הקיימת]] תחכיר את האדמה, וארגון הנשים יממן את הוצאות החכירה וההוצאות השוטפות. אולם למעשה, מייזל הייתה זו שקבעה את העובדות בהגיעה עם קבוצת נערותיה לכנרת באפריל 1911, והארגון אישר בדיעבד את מה שכבר יצא לפועל{{הערה|1=[[מרגלית שילה]], '''אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות''', בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007, {{דרושה הבהרה|עמ'}}}}.
הבחירה דווקא בכנרת נבעה משיקולים שונים. ארתור רופין, שלנגד עיניו עמדו הסיבות הכלכליות, לקח בחשבון את האדמה המושקית ושפע המים בכנרת שיאפשר גידול ירקות. מלבד זאת, מצב החווה באותו זמן היה קשה ביותר, ונתלו תקוות כי חוות הפועלות שקיבלה מימון שוטף לפועלות ולמנהלת ואף שילמה דמי [[חכירה]] על הקרקע תהווה כקרש הצלה.
מייזל קיוותה שהשפעתו המחנכת של המקום תגיע גם לבנות [[טבריה]] ולנשי המושבות:
שורה 33:
==שגרת היומיום בחווה==
יום רגיל בחיי החווה היה בעל שמונה עד תשע שעות עבודה, כאשר בערב התפנו הבנות ללימודים ולתכנון משותף של יום העבודה הבא. מייזל התעניינה בעיקר בגן הירק, והביאה את החווה להתמחות במגוון של [[גידול ירקות|גידולי ירקות]]. הוקמה אף משתלה מוצלחת שאת שתיליה מכרו הבנות לחקלאי האזור. כמו כן נעשו ניסויים בפיתוח סוגים שונים ומגוונים. הבנות עבדו בחקלאות ובבית, כאשר בימים שאינם יפים לחקלאות, הוחלט כי הבנות יעסקו בתפירת בגדי עבודה לפועלים. בימי החורף נתנה מייזל שיעורים ב[[בוטניקה]] לבנות. בהמשך הוחלט ללמד את הנערות גם טיפול במשק ה[[חלב]]. בדו"חות שוטפים על החווה נכתב תכופות על מצבן הבריאותי של הבנות. האקלים והביצה בכנרת גרמו למחלת ה[[מלריה]], מה שהביא ב-[[1914]] להחלטה לנטוע אקליפטוסים על מנת לייבש את הביצה{{הערה|1=מרגלית שילה, {{דרושה הבהרה|עמ'}}}}.
לפי התמונות מהימים ההם הפועלות עבדו כשהן לבושות ב[[שמלה|שמלות]] ארוכות, עטופות בכאפיות להגנה נגד יתושים וברחשים למיניהם שגדלו ב[[ביצה (סביבה טבעית)|ביצות]] הנרחבות שהיו בשטחים דרומית לים כנרת. הפועלות נאלצו גם להדוף את הציפורים אשר גילו את עלי הירק במהלך נדידתם. הירקות מגן הירק הוסעו על ידי הנערות בעגלות לשוק ב[[טבריה]] ל[[חיפה]] והגיעו גם ל[[דמשק]] באמצעות [[מסילת הרכבת החיג'אזית|הרכבת החיג'אזית]]. גן הירקות המשיך להתקיים גם לאחר חיסול חוות העלמות בשלהי מלחמת העולם הראשונה{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=אלי שילר|שם=חוות העלמות בחוות כנרת|כתב עת=אריאל|כרך=21|עמ=113-114|שנת הוצאה=1999}}}}.
שורה 44:
לפרה, נושמת, חמה." |מקור=[[רחל בלובשטיין|רחל]] / "חליבת לילה"}}
מייזל רוותה נחת מהישגי החווה ומעבודתן של הבנות. מעדויות שונות שנשתמרו במכתביהן של הבנות (ובהן [[רחל המשוררת|רחל בלובשטיין]]) משתקפת אווירה טובה של שביעות רצון מהעשייה, על אף תנאי החיים, שהיו קשים ביותר. הבנות עבדו מתוך שמחה ואהבה, וכזה גם היה יחסן למייסדת. ברם, הבנות אהבו את העבודה החקלאית אך מצאו פחות עניין בלימוד תורת [[משק בית|משק הבית]], תפירה ובישול. הן ביקשו להשתוות לפועל [[החלוץ]] וראו את שליחותן בעבודת האדמה. חילוקי דעות שעלו בנושא זה, וכן ספקות באשר ליכולתה של האישה להסתגל לעבודה חקלאית, הביאו לעיתים בחורות לעזוב את החווה. אף על פי כן הייתה מייזל בעיני הבנות כ"אחות יותר גדולה". החוקרת [[מרגלית שילה]] רואה את העזיבות מהחווה על רקע הנדידה המתמדת שאפיינה את פועלי העלייה השנייה וביטאה את סערת רוחם. כמו כן, ככל שעלה מספר הפועלות שעלו ארצה היה לחץ גדול של בחורות שביקשו להתקבל לחווה{{הערה|1=מרגלית שילה, {{דרושה הבהרה|עמ'}}}}.
הבנות התנערו מחיי הדת, וה[[שבת]] לא נשמרה. את השבתות והחגים ניצלו הבנות לטיולים ולבילויים.
| |||