חילוניות בישראל – הבדלי גרסאות

 

חילוניות שיטתית הוסיפה להיות נחלתם של החוגים הפוסט-ציוניים, שפרחו למן שנות ה-80{{הערה|Jewish Radicalisms, עמ' 71-72.}} – תביעה לחופש מלא מדת בישראל כרוכה באופן כמעט בלעדי עם ביקורת על המיזם הציוני.{{הערה|1=שוהם, עמ' 57.}} גופים שביקשו להוציא רעיונות אלו מן ההגות אל הפועל דרשו בין היתר הכרה [[פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים|בלאום ישראלי משותף לכל האזרחים שאיננו תלוי בעדה דתית]], וביטול משטר המילטים. הנושא הועלה לפני בית-המשפט לראשונה ב-1972 ונדחה. הוא נדחה בשנית ב-2013.{{הערה|1=[[אורי רם]], [https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/2005/27.PDF פוסט-ציונות: העשור הראשון]. בתוך: אבי בראלי ואחרים (עורכים), '''חברה וכלכלה בישראל'''. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005. עמ' 837-841.}} בזרם המרכזי של החברה היהודית, לעומת זאת, התלות בדת כאמצעי להבניית הזהות הלאומית נותרה על עמדה או גברה. בהתאמה, החילוניות כהשקפה אידאולוגית היא גורם חלש, נחלת מיעוט קטן ונדירה למדי.{{הערה|1=Guy Ben-Porat, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, [[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']], 2013. עמ' 37, xi-xii, 221.}}{{הערה|שם=ידגר1|1=יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism.{{כ}} State University of New York Press, 2017. עמ' 189.}} ככל שהחילוניות נוכחת בזירה הציבורית, היא לא התגלמה בחוק ואף השפעתה במפה הפוליטית מועטה. ביטויה מוגבל כמעט רק לארגוני חברה אזרחית שונים, הפועלים נגד השפעת הדת במדינה.{{הערה|1=פלד, עמ' 15.}}

למרות מכשלות אלו, כוחות אחרים שנכנסו לזירה פעלו לחילון (במובן הפשוט של החלשת הסמכות הדתית) המרחב הציבורי, גם בלי חילוניות. [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90]], שכללה גויים רבים שנרשמו כ[[חסר דת (ישראל)|חסרי מילט]], יצרה ביקוש חזק למזון לא-כשר, שירותי קבורה ונישואין לא-דתיים ועוד. יחד עם התעצמות [[תרבות הצריכה]], היא סיפקה משקל-נגד מסוים להתעצמות האורתודוקסית, שהיה נטול כמעט כל יומרה רעיונית. אחוז המזדהים כ[[מסורתיים]] שערך פעילות מסחרית בשבת וכדומה, היה שווה לאחוז בקרב המזדהים כחילונים או גבוה ממנו; רוב גדול של המהגרים קיבל את האתוס הלאומני המעוגן בדת של הימין הישראלי.{{הערה|1=בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 221-223}} מפלגת "[[ישראל ביתנו]]", המייצגת העיקרית של הציבור הפוסט-סובייטי, ביטאה עמדות אנטי-חרדיות וקראה לליברליזציה של הפרהסיה, אך התנגדה בתוקף להפרדת הדת והמדינה. היא אף דרשה לזרז את [[קורס נתיב|המרת דתם של הלא-יהודים]] מבין המהגרים,{{הערה|1=נוימן, הוויכוח על גבולות, עמ' 102, הער"ש 219.}} ששידולם לכך זכה לתמיכה ממשלתית וציבורית נרחבת.{{הערה|1=נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129–131 וכו'.}} גם [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]], ה[[רפורמים]] וה[[קונסרבטיבים]], וחוגים אורתודוקסים-ליברליים, פעלו לניכוס-מחדש של המסורת היהודית וליצירת אלטרנטיבה לרבנות ולדת הממוסדת. מנגד, הם הואשמו על ידי מצדדים מסוימים בחילוניות בחיזוק הנוכחות הדתית.{{הערה|1=בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 41-43; פלד ופלד, Religionization, עמ' 20, 89-94.}}

 

בעשור השני של המאה העשרים ואחת, גבר החשש בקרב קבוצות חילוניות ליברליות מהשפעתה הגוברת של [[הציונות הדתית]] במדינה ומשאיפתה להפוך להגמונית ולמכתיבת הערכים, תופעות שכונו בשם הכולל "[[הדתה]]". אירעה ריאקציה שהתבטאה בגל של מחאות, ובכתיבת ספרים ומאמרים אודות עתידה של החילוניות כאידאולוגיה ומצבו של הסקטור החילוני. בין השאר, ארגון "[[הפורום החילוני]]" (שמייסדו [[רם פרומן]] דוגל בזהות לאומית ישראלית ולא יהודית כפתרון לשאלת הדת והמדינה) קרא לפרישה מן החינוך הממלכתי ולהקמת זרם חינוכי נפרד, כצעד ראשון להקמת אוטונומיה פנימית שתבטיח חופש מדת לציבור החילוני-ליברלי.{{הערה|שם=ידגר2|1=[[יעקב ידגר]], Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. [[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']], יצא לדפוס במרץ 2020. עמ' 119–125.}}

 

==קישורים חיצוניים==