ההסכמה הבלקנית – הבדלי גרסאות

'''ההסכמה הבלקנית''' או '''האנטנטה הבלקנית''' (על משקלה [[ההסכמה הלבבית]]), או '''ברית הבלקן''' הייתה ברית שנחתמה ב-[[9 בפברואר]] [[1934]] בין [[יוון]], [[טורקיה]], [[רומניה]] ו[[יוגוסלביה#ממלכת יוגוסלביה|ממלכת יוגוסלביה]], בו ויתרו החותמות על כל הטענות ה[[טריטוריה|טריטוריאליות]] שיש להן זו כלפי זו לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] ולאור בעיות ה[[מיעוטים]]. מדינות אחרות באזור שהיו מעורבות במהלכים הדיפלומטיים שהובילו לחתימת הברית, [[איטליה הפאשיסטיתהפשיסטית]], [[אלבניה]], [[בולגריה]], [[הונגריה]] ו[[ברית המועצות]], לא חתמו בעיקר בשל שאיפתן להתפשטות טריטוריאלית.

במהלך שנות השלושים סייעה הברית בהשכנת שלום ויציבות באזור הבלקנים, במיוחד בין טורקיה והמדינות שהיו בעבר חלק מ[[האימפריה העות'מאנית]], ובמיוחד יוון. לאחר פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] הצהירו המדינות החברות בברית על אחדות וניסו לפעול כגורם מפייס. המדינות החברות בברית היו נתונות בין שתי המעצמות [[ברית המועצות]] ו[[גרמניה הנאצית]], כמו גם [[איטליה הפאשיסטיתהפשיסטית]] שראתה ב[[יוון]] "מרחב השפעה" שיש לכבוש אותו. שדות ה[[נפט]] ב[[פלוישט]] הרומנית היו [[משאב]] אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כמו גם הגישה לאזור [[הים התיכון]], נמלי [[הים האדריאטי]] והקרבה לברית המועצות שהציעו רומניה ויוגוסלביה לצבא הגרמני. לחצים אלו היו מעבר ליכולתן של המדינות הקטנות החברות בברית לשאת. בשנת [[1937]] נחתם [[הסכם סטויאדינוביץ'-צ'יאנו]] בין יוגוסלביה ובין איטליה שבישר למעשה את קץ ההסכמה הבלקנית. באוקטובר [[1940]] [[מלחמת איטליה–יוון|פלשה איטליה ליוון]]. המדינות החברות בברית לא התערבו לטובת יוון, וממשלת יוגוסלביה אף הסכימה למעבר צבאות גרמניה דרכה, בדרכם ליוון, בטרם הופלה בהפיכה. עם כיבוש יוון ויוגוסלביה על ידי גרמניה, באפריל [[1941]], שתי חברות הברית חדלו מלהתקיים. רומניה הפכה ל[[מדינה גרורה|גרורה]] גרמנית, והעמידה את [[משאב טבע|משאבי הטבע]] וכוח האדם שלה לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני. [[טורקיה]] שמרה על נייטרליות עד לסוף המלחמה.