באר טוביה – הבדלי גרסאות

בשנת 1912 השיגו איכרי המושבה הלוואה מהמוסדות הציוניים כדי לקנות אמצעי ייצור לשכלול העבודה. אולם ההלוואה לא ניתנה לאיכרים שחפצו למכור את אדמתם. לאלו נאמר שהם מוזמנים למכור את נחלתם ולא חסרים קונים. חמש משפחות אכן מכרו את נחלותיהן לד"ר [[ארתור רופין]] שמכר אותן לקונים מחוץ לארץ{{הערה|נראה שהם נמכרו לציונים מ[[קנדה]]. ראו: {{הצפירה||בקנדה|19140204|3}}}}. בינתיים הביא רופין שמונה פועלים מאנשי [[העלייה השנייה]] כדי לעבד את האדמות שנרכשו עד בוא הבעלים להתיישב בהם{{הערה|{{הפועל הצעיר||באר טוביה (קוסטינא)|19120621|12}}}}. קבוצת פועלים זו נחשבת כקבוצה השניה בארץ אחרי [[דגניה א'|דגניה]]. היא השתקעה במושבה, הגדילה בהמשך את מספר חבריה, והכניסה שינויים במקום. היא הכניסה לשימוש עקרונות של חקלאות מודרנית, דרשה הקמת ועד נבחר וארגנה את בני הנוער. ד"ר רופין סיפר בקונגרס הציוני, שלאחר שמונה חודשים, כאשר הגיעו בעלי האדמות למושבה, והוא רצה להעביר את קבוצת הפועלים למקום אחר, כל תושבי באר טוביה התחננו בפניו שישאיר אותה במושבה כדי לחזק אותה {{הערה|{{הצפירה||העבודה בפלשתינה|19130916|7}}}}. רופין נענה לבקשה והקבוצה נשארה במושבה 12 שנה. בשנת 1914 סודרה במושבה אספקת מים בצינורות{{הערה|{{העולם||בספרות ובעיתונות|1914/07/23|20}}}}.