פתיחת התפריט הראשי

באר טוביה

מושב בישראל

בְּאֵר טוּבְיָה הוא מושב עובדים במישור החוף הדרומי, ממערב לקריית מלאכי. הוא גלגול שלישי להתיישבות במשבצת קרקע שנרכשה על ידי פקידות הברון רוטשילד ב-1887. קדמו לו שתי מושבות: מושבת הברון קסטינה (שהתקיימה בשנים 1888–1890) ומושבת חובבי ציון באר טוביה (1896–1929). במשך כ-50 שנים הייתה באר טוביה, על גלגוליה השונים, היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל. המושב נמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה, ומשתייך לתנועת המושבים.

באר טוביה
שלט הכניסה למושב
שלט הכניסה למושב
מחוז הדרום
מועצה אזורית באר טוביה
גובה ממוצע[1] ‎53 מטר
תאריך ייסוד 1930
תנועה מיישבת תנועת המושבים
סוג יישוב מושב
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2018[1]
  - אוכלוסייה 1,214 תושבים
    - שינוי בגודל האוכלוסייה 3.1% בשנה עד סוף 2018
באר טוביה, לפני 1899
קוביית הסליק של באר טוביה
מגדל בריכת המים בבאר טוביה
אחד המתיישבים מנסה לשכנע את קהל קוראי הצבי לבקר במושבה, 1908
באר טוביה בגלויה עתיקה
אנדרטה בבאר טוביה לנופלים במלחמת העצמאות

המושבה הראשונה – 1887 עד 1896עריכה

בשנת תרמ"ח (1887) התארגנה בבסרביה קבוצה של 25 משפחות יהודיות ששאפו להתיישב בארץ ישראל. כדי לממש זאת, הם יצרו קשר עם אנשי הברון רוטשילד. בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, שילם כל בית אב 1,000 רובל תמורת רכישת האדמה והקמת היישוב על ידי המנגנון של הברון. באותה שנה הגיעו המתיישבים לארץ, עוד בטרם נרכשה הקרקע, ושהו ביפו בהמתנה להתקדמות הפרויקט.

בתחילה נועדה המושבה החדשה להיות חלק מגוש "מושבות יהודה" (בין ראשון לציון וגדרה) אולם ההחלטה על מיקומה המרוחק, מדרום לגדרה, הושפעה משני שיקולים עיקריים:

  1. באותה עת הסתיים העימות הגדול בין אנשי המושבות ופקידות הברון (שכונה "מרד האיכרים"), והפקידים סברו שעדיף שהמתיישבים שזה מקרוב הגיעו לא יושפעו מהלך הרוח הקיים.
  2. המושבה החדשה יועדה להיות "אסם התבואה" של היישוב היהודי, והקרקע באזור הדרום נחשבה כמתאימה לגידול חיטה.

לצורך הקמת המושבה נרכשה משבצת קרקע בת כ-5,600 דונם, מרבית השטח מאדמות הכפר הערבי קסטינה ממזרח, אך גם מהכפר בית דראס ממערב. האישור מהרשויות הטורקיות להקמת בתי המושבה התעכב, בזמן שמתיישבים מכלים את חסכונותיהם בהמתנה ביפו. חלקם התייאשו ושבו לבסרביה. לבסוף, בקיץ 1888, החליט הפקיד הראשי של הברון, בלוך, בהסתמך על תקנות השלטון העות'מאני שלא ניתן להרוס מבנה לאחר שהונח עליו גג, לבנות צריפי עץ בראשון לציון, לפרק אותם ולסמן את החלקים כך שניתן יהיה להשלים את הקמת המבנים תוך זמן קצר באתר המיועד.

בח' בתשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, יצאה שיירת עגלות, שנשאו את הצריפים המפורקים, נהוגה בידי איכרים מראשון לציון ואיתם קבוצת נגרים ומשגיח מטעם הברון. הדרך עד גדרה הייתה מוכרת להם, אך איש מהם לא היה מעולם מדרום לה. לאחר שטעו בדרך, הם הצליחו להגיע לאתר המושבה רק למחרת, ערב יום כיפור. הצריפים הורדו מהעגלות, והעגלונים מיהרו לעזוב כדי לשוב לביתם לפני כניסת החג. הנגרים נשארו במקום ונסמכו על סיוע מאנשי בית דראס שסיפקו להם מזון ומים.

חמש משפחות בלבד מהקבוצה המקורית שרדו את תלאות ההמתנה והגיעו להתיישב במקום לאחר שהוקמו המבנים. איתן באו גם פועלים רווקים, וכולם הועסקו בעיבוד הקרקע וגם בחפירת תעלות לסימון גבולות הנחלות. אולם המושבה לא האריכה ימים. הריחוק והניתוק מיישובים יהודיים אחרים והתנאים הקשים במקום, וכן היחס המתנשא של פקידי הברון שראו במתיישבים אריסים ולא "בעלי בתים", גרמו לכך שמרבית המתיישבים עזבו. ב-1890 נשארו רק שתי משפחות שהפעילו את המקום כחווה חקלאית, בסיוע פועלים ובניהול פקידי הברון. חלק מאדמות המושבה נמסרו לעיבוד לאיכרי גדרה, חלק הוחכרו לאריסים ערביים, והמושבה חדלה מלהתקיים כיישוב פעיל.

המושבה השנייה – 1896 עד 1929עריכה

בשנת 1896 הגיעו אנשי ארגון חובבי ציון להסכמה עם הברון, לפיה יוחלפו חלק מהאדמות שבבעלותם במושבה יסוד המעלה באדמות קסטינה. כוונתם הייתה להקים במקום "מושבה לדוגמה". מבין הפועלים במושבות הם בחרו קבוצה של משפחות גדולות, במחשבה שכך לא יחסרו ידיים עובדות. התכנון המקורי היה שבמקום ייושבו 60 משפחות, אך בפועל עלו רק עשרים. מטעם הוועד של חובבי ציון, פיקח וליווה ד"ר הלל יפה את הקמת המושבה ואת ניהולה השוטף.

המושבה שמרה על תוכנית המתאר שהותוותה על ידי אנשי הברון. היה בה רחוב אחד, לאורכו בתי המגורים הבנויים מעץ. מאחוריהם היו חצרות קטנות ובהן גינות ירק לשימוש עצמי. בקצה החצר נבנו מבני המשק מאבני כורכר, שיצרו מעין חומה מסביב לבתי המושבה. חנות מכולת קטנה סיפקה את מצרכי היסוד. תפוקת באר המים במושבה הייתה מועטה והספיקה רק לצורכי התושבים להשקיית בעלי החיים. האיכרים עסקו בגידולי פלחה, בחקלאות בעל. את יבול החיטה והשעורה שהניבו שדותיהם הם טחנו בשנים הראשונות באל-מג'דל (כיום אשקלון). כשהוקמה טחנת קמח במקום, היו נחוצים מים לצורך קירור המנוע שלה, ונבנתה בריכה לאגירת מי הבאר. מאחר שהייתה מאגר המים היחיד במקום, היא שימשה את אנשי המושבה, שהיו שומרי מצוות, לטבילה, ואף כונתה "המקווה". הבריכה היא השריד היחיד שנשאר מהמושבה.

בשנה הראשונה לקיומה חוותה המושבה משבר שאיים לחסלה. בעימות עם אנשי כפר סמוך בשל סכסוך גבולות, נהרג פלח ערבי. אף שוועדת חקירה טורקית קבעה שאנשי המושבה אינם אחראים למותו, החשש מנקמת דם חייב הגעה להסכם סולחה. ד"ר יפה הפציר במכתב ששלח ליו"ר ועד חובבי ציון באודסה "...העיקר עליך לדעת כי העניין הזה יעלה לנו בכסף רב, ואין לשער מראש – בכמה. אבל בזה תלוי כל עתידה של המושבה". התמיכה ניתנה, אך המושבה נאלצה להמשיך ולהסתמך על עזרת הוועד.

חבר הוועד, אחד העם, שגילה עניין רב במושבה, כתב: "גם שאר החסרונות שמונה הוועד בדבר יסוּד "קסטיניא" ותולה אותם בשגיאות הוועד הפועל, כמו הוצאות יתרות לבנינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו התּגרה הידועה עם הערביאים – הכל בא רק בסבּת "השגיאה" היסודית של הוַעד עצמו, בחשבו לאפשר ליסד "קולוניא של דוגמה" על ידי אפוטרופסות.", והוסיף: "בשעה שהחליט הוועד לייסד את קסטיניא בעצמו ... באותה שעה כבר נחתם גזר דינה של קסטיניא שלא להצליח".

המשבר הכלכלי בארץ בעשור הראשון של המאה ה-20 פגע קשות במושבה ורבים מתושביה היגרו לאוסטרליה. בדו"ח מ-1912 מונה אחד מאיכרי המקום, אלימלך איזראליט, עשר סיבות לקשיי ההתיישבות במקום:

  1. חלוקת גשמים לא סדירה, המקשה על גידולי הפלחה.
  2. חוסר בשטחי מרעה טבעי, המקשה על גידול בקר.
  3. מכת גנבות מצד תושבי הסביבה, המחייבת הוצאה גבוהה על שמירה בשכר, שגם היא אינה אפקטיבית לחלוטין.
  4. "עושר" – מעשר בלתי חוקי הנגבה על ידי האפנדים בסביבה (מעין תשלום "פרוטקשן") שנועד להגן על המושבה.
  5. מיסוי כבד שהוטל על ידי הממשל הטורקי, ובנוסף לו, הבקשיש שניתן לגובי המיסים.
  6. חוסר במספוא.
  7. מחלות בעלי החיים, שלא ניתן להתגבר עליהן בהיעדר וטרינר במקום.
  8. דרכים גרועות, שבנוסף למרחק היישוב, הופכות את המסחר איתו לבלתי כלכלי.
  9. הוצאות ציבוריות גבוהות, מאחר שהן מתחלקות בין מספר מצומצם של תושבים ושלא ניתן להקטינן, מאחר שהתושבים אינם יכולים להיעזר בשירותים ביישובים סמוכים.
  10. שיטות עבודה מיושנות, הדומות לאלו של הפלאחים הערבים.

כדי לחזק את המושבה יזם ד"ר ארתור רופין הבאת פועלים מאנשי העלייה השנייה שייפעלו כקבוצה שיתופית עצמאית במושבה. המתיישבים החדשים הכניסו לשימוש עקרונות של חקלאות מודרנית. הם דרשו הקמת ועד נבחר וארגנו את בני הנוער. למרות שהמושבה הייתה קטנה פעלו במקום בית ספר ובו שמונה כיתות עם מורה אחד, בית כנסת ועזרה רפואית של חובש. הקבוצה החזיקה מעמד 12 שנה, עד שחבריה עברו למושב נהלל ולקבוצת גבע. ב-1924 רכשה הקרן הקיימת את האדמות שהתפנו. חמישה משקים נוספים הוקמו ומתיישבים חדשים הצטרפו. ד"ר חיים יזרעאלי, רופא מחוזי מטעם המנדט הבריטי, שהיה אחראי על כל אזור הדרום, קנה נחלה במושבה והתגורר בה עם משפחתו. נראה היה כי המושבה נמצאת בתנופה.

בקיץ 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט, התקיפו מאות ערבים מהאזור את המושבה. בקשות העזרה שהופנו למושבות הסמוכות נענו בשלילה. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת שהותאם להתגוננות. בידיהם היו ברישיון שישה רובים ותחמושת חלודה, וכך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים. במהלך המתקפה נהרג ד"ר יזרעאלי, שיצא להגיש עזרה לערבי פצוע. בן המושבה, הרשל רוזין, שהתבצר בבית הכנסת כי חשב ששם לא יפגעו בו, נהרג אף הוא. גופתו נעטפה בספרי התורה ונשרפה ברחובה של המושבה.

ביום השלישי שלחו השלטונות הבריטים מטוס סיור שפיזר את הפורעים לכל עבר, אך הם הספיקו לשרוף את כל צריפי המושבה עד היסוד. נאמר שהלהבות נראו עד רחובות. אז שלחו הבריטים שלוש משאיות, עליהן העמיסו את כל האנשים במקום, מבלי להתיר להם אפילו לקבור את המתים, ופינו אותם לרחובות. רק לאחר עשרה ימים באו למקום כמה מאנשי המושבה וקברו את הקורבנות, אך חורבנה המוחלט מנע מאנשיה לחזור למקום, והם נפוצו ברחבי הארץ.

המושב – שנים ראשונות – 1930 עד 1947עריכה

לאחר חורבן המושבה, "קרן העזרה" שהוקמה על ידי יהודי ארצות הברית לאחר מאורעות תרפ"ט (לימים חברת אמיק"א), רכשה את אדמות המושבה והעניקה פיצוי למתיישבים. אנשי החברה פעלו לחידוש ההתיישבות במקום בשיתוף עם המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ונציגה, אברהם הרצפלד. כלקח מהקשיים הידועים שליוו את קיום המושבה, הוחלט שמושב עובדים הוא צורת ההתיישבות המתאימה ביותר למקום. הליך הקמת המושב היה קפדני ומחמיר באופן חסר תקדים. המועמדים נדרשו להיות בעלי ניסיון התיישבותי-חקלאי קודם, ולראשונה בתולדות ההתיישבות, הוצגו החידושים הבאים: תקציב מלא להקמת משק משפחתי בסך 825 לא"י; השתתפות עצמית של המתיישב בתקציב בסך 25 לא"י; בדיקה רפואית מוקדמת של המועמדים להתיישבות; חתימת חוזים בין המוסד המיישב, הקרן הקיימת והמתיישב.

לאחר תהליך מיון קפדני גובש ארגון של 44 משפחות שהורכב מ-3 קבוצות: אנשי הגליל העליון - יוצאי הקבוצות בתל חי, כפר גלעדי ומחניים; יוצאי מרחביה; ותיקי מלחמת העולם הראשונה מאנשי הגדוד העברי שנשארו בארץ. לפני עלית המתיישבים על הקרקע, נשלח כח חלוץ לאדמות באר טוביה שתפקידו היה לחפור באר חדשה ועמוקה, כשהתנאי להתקדמות בהקמת המושב הוא קיום מקור מים המספיק לקיום חקלאות שלחין, וכן לאסוף דוגמאות קרקע לצורך מציאת סוגי הגידולים המתאימים ביותר. 13 חברים מאנשי הארגון הגיעו למקום בחודש מרס 1930, כשהם מציינים שהעלייה על הקרקע מתקיימת לציון יום השנה העשירי לקרב תל חי בי"א באדר תר"פ. החל מ-1931, מציינים אנשי המושב בתאריך זה את חג המושב.

חפירת הבאר הוכתרה בהצלחה, דוגמאות הקרקע נבדקו (כשהמלצת האגרונומים היא לנטיעת פרדסים כענף חקלאי ראשי), ובקיץ 1930 עלו 44 המשפחות על הקרקע, כשבשלב הראשון הן משתכנות בחורבות מבני המושבה. במקביל הוכנה תוכנית חדשה למושב על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ולפיה הוקמו המשקים החדשים במהלך שנת 1931 ממזרח לאתר הריסות המושבה. כמו כן הוחל בהקמת מבני ציבור כשהראשונים הם ברכת מים ובסמוך לה בית ספר.

מבנה המשק המקורי הורכב מ-8 דונם פרדס כענף ראשי, רפת קטנה לצורכי הבית ולהספקת זבל לפרדס, לול בן 100 עופות וגידול ירקות להשלמת תקציב הקיום כשכל 2 משקים שותפים במחרשה ופרד. בזמן שנדרש לפרדסים לצמוח, הסתבר שניתן לפתח יותר את ענפי הרפת, הלול וגידולי הירקות (בעיקר מלפפונים) ובמהלך השנים השתנה האיזון המשקי. בתחילה עבדו המתיישבים ישירות מול המוסדות המיישבים, ולחברים שהתקשו בתשלומים נותקה הספקת המים, לא ניתנה הקצבת זרעים באשראי וכיוצא בזה. קשיים אלו, כמו גם הניתוק והריחוק של היישוב וגודל האוכלוסייה המצומצם גרמו לקשיים ומתחים שאיימו על הקהילה הצעירה.

2 החלטות שקיבלו חברי המושב עצמם במהלך 1933-4 שינו באופן דרסטי את גורל המושב. האחת: פיתוח אגודה שיתופית ריכוזית, דרכה שווקה כל התוצרת החקלאית ונרכשו כל אמצעי הייצור הנדרשים לחברים, תוך כדי יצירת מערכת אשראי וערבות הדדית המעניקה לחברים גיבוי כלכלי וחברתי. מערכת זאת הפכה את המושב כקולקטיב לישות משקית חזקה ויציבה. ההחלטה השנייה הייתה להרחיב את המושב על ידי חלוקה מחדש של הקרקעות והקמת 50 משקים נוספים. בשנים 1935-6 הצטרפו למושב המשפחות החדשות. חלקם יוצאי גרמניה ("יקים") שהגיעו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון, חלקם מתיישבים ותיקים ממקומות שונים בארץ. למרות השוני במנטליות בינם לבין המתיישבים הוותיקים, שהיו ממוצא מזרח ארופאי, הוכתרה הרחבת המושב בהצלחה והשיגה את מטרתה: חיזוק המושב הן מבחינה כלכלית-משקית והן חברתית, על ידי הגדלת הקהילה.

בנוסף לבניית המשקים החדשים נוספו למושב שכונה של משקי עזר לעובדי ציבור ושכונה קטנה נוספת למורי בית הספר. בשל התרחבות והתבססות הרפת כענף מרכזי הוקמה "פריה" – משק שיתופי ובו פרי הרבעה, וכן מחלבה, ביצייה, מחסן הספקה למזון למשק החי וצרכנייה. ב-1937, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו, החלה בנייתו של בית העם בבאר טוביה. כלקח מגורלה של המושבה, נבנה האולם במרכז המושב כמבנה רב תכליתי עם קירות בטון עבים, כך שיוכל לשמש, באם יותקף המושב, להתבצרות התושבים ולהתגוננות חמושה מתוכו. בית העם נחנך בי"א באדר, תרצ"ט (1939) והפך למוקד חיי החברה והתרבות במקום, ושימש לאספות כלליות, חגיגות פנימיות ומופעי תרבות, בהם גם הצגות של להקות התיאטרון ("הבימה", "האוהל" וכו') שהגיעו מתל אביב.

ב-1939, עם הקמתם של מושב כפר ורבורג בסמוך וקיבוץ נגבה במרחק מספר קילומטרים, חדל המושב מלהיות היישוב היהודי הדרומי ביותר. בית הספר הפך להיות בית ספר משותף לילדי באר טוביה וכפר ורבורג.

החל מ-1930, תוחזק בבאר טוביה מערך ביטחוני מובנה ומסועף. הפעילות החוקית כללה קשרים עם כוחות המשטרה הבריטית, שהמבנה שלה, שעדיין עומד על תילו, הוקם ב-1935 ממערב למושב. יחידת נוטרים יהודית התמקמה במבנה שהוקם במושב ("בית הארגון"). במקביל התקיימה פעילות מחתרתית, במסגרת ארגון ההגנה, שעיקרה היה הגנת המקום בעימותים עם הערבים בסביבה. במסגרתה הוקם מערך של 12 מסתורים לנשק - "סליקים" – במושב. אחד מהם הוקם מתחת למבנה שירותים בסמוך לבית העם. סליק זה פעל זמן קצר עד שהתגלה.

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא לשינויים מרחיקי לכת באזור. סביב המושב הוקם מערך מחנות צבא בריטיים. רשת כבישים לשימוש הצבא נסללה ושיפרה באופן ניכר את הגישה למושב. הרחוב הראשי במושב, ששימש כציר מקשר בין מחנות קסטינה ובית דראס, כוסה אספלט והיה לכביש הסלול הראשון במושב. לצורך השלמת הכנסה חברים מהמושב עבדו בבנית מחנות הצבא ובמתן שירותים לכוחות הרבים באזור. קשר אמיץ נוצר עם אנשי צבא אנדרס הפולני, שחנה באזור, כמו גם עם אנשי היחידות האוסטרליות. קשרים אלה שמשו גם לפעולות מחתרתיות, ובראשן הגדלת מאגר הנשק הבלתי חוקי במושב.

בזמן המלחמה, כ-70 מחברי ובני המושב התגייסו לצבא הבריטי. חלקם שרת במערך הלוגיסטי של הצבא, ביחידת הבינוי של "סולל בונה", ובנות המושב שרתו כאפסנאיות וכנהגות במצרים. חלקם שרת כלוחמים בבריגדה היהודית, תחילה במצרים ואחר כך בארופה. בין הלוחמים בבריגדה היה גם ישראל טל, לימים האלוף טל ("טליק"), "אבי טנק המרכבה".

החל משנת 1939 ועד 1952, עברו במושב עשרות רבות של ילדים ונערים במסגרת מפעל "עליית הנוער". הקבוצה הראשונה מנתה כ-40 חניכים מגרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה שהגיעו ערב המלחמה ושהו במושב שנתיים. ב-1945 הגיעה קבוצת ילדים מסוריה ולבנון. בהמשך אותה שנה הגיעה קבוצת נערים ניצולי שואה שכונו "הבוכנוולדים", ע"ש מחנה הריכוז שהיו בו. לאחריה הגיעו עוד מספר קבוצות של נערים ניצולי שואה. החניכים שובצו בבתי החברים והשתלבו במערכת החינוך ובחיי החברה במקום. לרבים מהם היה זה ביתם הראשון והיחיד הארץ והקשר החם עם המשפחות המאמצות המשיך גם אחרי שעזבו את באר טוביה.

המושב במלחמת השחרורעריכה

לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, התחילו אנשי המושב באימונים צבאיים אינטנסיביים, שמירה מוגברת ורכישת נשק. בני הנוער מעל גיל 16 אורגנו ואומנו כיחידת פל"מ (פלוגה מקומית או פלוגת מתנדבים) שביצעה סיורים בסביבה בימים ובלילות. הנערים בגילאי 14-16 אומנו בלוחמה אנטי טנקית. הנערות אומנו בתפקידי איתות וקשר. החל מדצמבר, השתלטו אנשי המושב על מחנות הצבא הסמוכים שפינו הבריטים. בנוסף, לאחר קרב קצר, נתפסה החווה המבודדת, קריית שמואל, בשולי הכפר הערבי קסטינה, שהוותה נקודת שליטה על הכביש לתל אביב. במקביל בוצר המושב בגדרות תייל וקונצרטינות שנלקחו ממחנות הצבא הבריטים.

בינואר 1948 תפסו אנשי באר טוביה את מחנה בית דראס וסייעו לסרג'נט חנוך, שוטר יהודי שהתגורר במושב, להשתלט על תחנת המשטרה הצמודה אליו ממערב למושב. בפברואר נכנסה למחנה יחידה מגוייסת, שהייתה הגרעין של גדוד 53 בחטיבת גבעתי, בסיוע אנשי המושב, הן במתן נשק והן בגיבוי לוגיסטי. באר טוביה שמשה תחנה לאיסוף וטיפול בפצועים ובהרוגים שנפגעו בלוחמה באזור. בראשותו של רופא המושב, ד"ר וולף, הופעל מערך מסודר של חברות המושב שטיפלו בפצועים בבית העם, ששימש כבית חולים שדה, ובבתי החברים.

עם הימשכות הלחימה בארץ, החליטה הנהגת היישוב היהודי על רכישה והבאת נשק לארץ (מבצע בלק). השלב הראשון כונה מבצע חסידה. בצ'כוסלובקיה נרכשו כלי נשק ותחמושת שהועמסו על מטוס שכור. בלילה שבין ה-30 במרס וה-1 באפריל הונחת המטוס במסלול הנחיתה במחנה בית דראס. הניהול והביצוע הוטל על אנשי באר טוביה וגדוד 53. המבצע עבר בהצלחה, מבלי שהבריטים וערביי הסביבה היו מודעים אליו. הנשק והתחמושת נלקחו עוד באותו לילה ושמשו במבצע נחשון.

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב ב-15 במאי, היה המושב מטרה להפגזות נמשכות של הצבא המצרי שהתמקם באזור אשדוד. במושב נהרסו בתים ומבני משק. מבנה הצרכניה ספג פגיעה ישירה ובער במשך מספר שבועות. מערך שוחות ומקלטים הוכן מבעוד מועד, אך מספר חברים נפגעו, ובהם חברת המושב, נוחה יתום, שנהרגה בהפגזה האחרונה ב-9 באוקטובר. 6 בנים נוספים של המושב נהרגו בלחימה, 5 מהם בקרבות בגזרה הסמוכה למושב.

במסגרת מבצע תינוק לפינוי הילדים מישובי החזית, פונו גם ילדי המושב עד גיל 13 בליווי חלק מהאימהות. ילדי הקיבוצים הסמוכים פונו ראשית לבאר טוביה ומשם נשלחו צפונה. אנשי המושב השתתפו גם בפינוי הרגלי של ילדי קיבוץ ניצנים.

במבצע יואב לפריצת הדרך לנגב, בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, שמשה יחידת הפל"מ של המושב ככוח הטרדה ומשיכת כוחות מצריים לחזית אשדוד ובהמשך המערכה השתתפה בהשתלטות על אשדוד והמשלטים שמסביבה. עם הצלחת המבצע ונסיגת הצבא המצרי הסתיימה הלחימה באזור המושב.

המושב כיוםעריכה

ענף הרפת הוא ענף מרכזי במושב. במושב פועלים בתי ספר אזוריים: יסודי בשם "מבואות" ותיכון בשם "בית ספר תיכון אזורי באר טוביה על שם פתחיהו צוק", כמו כן יש ביישוב תיכון של הממ"ד, וכן בשטח היישוב ישנו אזור תעשייה נרחב לתעשייה בינונית.

תולדות שם המקוםעריכה

בתחילה נקראה המושבה קסטינה (Kastina) או קוסטינה (Kustina) כשם הכפר הערבי הסמוך. עם חידוש היישוב במקום בשנת 1896, ניתן לו השם בְּאֵר טוּבְיָה (Tuv-ya). האזכור הראשון בכתובים לשם זה מופיע במכתב של ד"ר יפה מ-1897. השם העברי הסתמך על מצלול השם הערבי של המקום: ביר א- תַעַבֶיֶה. למקור השם בערבית שתי גרסאות:

  • במקום הייתה באר שתפוקת המים שלה הייתה דלה. פרוש המילה תעבן בערבית הוא עייף, כך שפרוש השם המקורי הוא באר יגעה או חלשה, והשם העברי הופך למעשה את המשמעות של השם הערבי.
  • בתי המושבה נבנו על גבעה עליה היו שרידי מיצד דרכים טורקי. בטורקית טעבע היא מצודה או מיצד (בדומה לשם נקודת הגבול בסמוך לאילת). לכן הבאר הסמוכה למיצד נקראה במקור ביר טאבע והשם ביר א- תַעַבֶיֶה הוא גלגול של שם זה.

בשנת 1907, מיכל לייב כ"ץ, שסייע לאנשי המושבה להתמודד עם הדרישה לתשלום ה"עושר", ביקש לייחס את שם היישוב לרב שלו, ר' טוביה פרוינד, אולם הזיקה בין שם היישוב לרב פרוינד לא התקבעה - לא בתודעה הציבורית ולא ברשומות ההיסטוריות.

בכל שנותיה של המושבה השנייה, היו שני השמות בשימוש – "באר טוביה" כשם רשמי ו-"קסטינה" בלשון העם. בשנותיה הראשונות של המאה ה-20 היה פופולרי מאד שירו של קדיש יהודה (לייב) סילמן "שיר האיכר הבודד" שהיה ידוע יותר בשורה הפותחת "מראש פינה עד קוסטינה"[2], שתיארה את תחום התיישבות היהודי באותן שנים. סילמן נטל חרות פואטית ובחר, לשם החריזה, בראש פינה לתיאור גבול ההתיישבות הצפוני למרות שהמושבה מטולה כבר עלתה על הקרקע, אך קוסטינה/באר טוביה אכן הייתה אז עדיין היישוב הדרומי ביותר.

משהוקם המושב, לא נעשה יותר שימוש בשם קסטינה בהתייחסות ליישוב. לאחר מלחמת השחרור, במהלכה נעזב הכפר הערבי, הוקמה במקום, בסמוך למושב, מעברת קסטינה, לימים העיר קריית מלאכי. לאחר מכן, השם קסטינה זוהה עם צומת אחים הסמוכה לקריית מלאכי.

בשנת 1950, כשהוקמה מועצה אזורית הכוללת גם את המושב, ניתן גם לה השם "באר טוביה". בניגוד לתפיסה הרווחת, לא נקראה המועצה על שם המושב. ראש המועצה הראשון, מרדכי גובר, קיבל את ההצעה להנציח את זכר המושבה שחרבה בשם המועצה האזורית.

בשנת 1953 קבעה ועדת השמות הממשלתית כי יש להגות את שם המקום בְּאֵר טוֹבְיָה Tov-ya)), כשמו של סֵפֶר טוֹבְיָה מן הכתובים האחרונים (הספרים החיצוניים). תיקון זה לא השתרש, וההיגוי המקורי, בְּאֵר טוּבְיָה, הוא השגור, הן בפי אנשי המקום והן בציבור הרחב.

 
פילבוקס בכניסה למושב

הסליק של באר טוביהעריכה

בשנת 1937 – 1938 החליטו אז, גרעין החברים של מושב באר טוביה לבנות מבנים ציבוריים במהלך הקמתו של היישוב המחודש בבאר טוביה. בין המבנים שהוקמו ביישוב הצעיר, הוקם בית עם בו קיימו מפגשים וישיבות ניהוליות של היישוב. במהלך הבניה, הוחלט להקים בסביבת המבנה של בית העם, סליק אשר ישמש לאכסון נסתר של כלי נשק ותחמושת לכל צרה. באותה תקופה ואף תקופות רבות לפני כן, סבלו המקומיים מהתקפות חוזרות ונשנות של תושבי היישובים הערביים הסמוכים, משום כך ביקשו המקומיים להגן על עצמם. אך מנגד, שלטו בארץ ישראל דאז פלסטין – שלטונות זרים ובתקופה זו (תקופת המנדט הבריטי), היה איסור מוחלט ליישובים להחזיק בכלי נשק – גם אם זה לטובת השמירה המקומית. לפיכך נאלצו התושבים להסתיר את כלי הנשק בדרכים יצירתיות על מנת שלא להיתפס ולהיות מושלכים לבית הסוהר.

בשנת 1938 סיימו בבניית מבנה בית העם, הסליק הסודי הוקם בתחתית חדר השירותים של המבנה, מתחת לתא השירותים האמצעי. בסליק הוטמנו עשרות כלי נשק, תחמושת כדורים וחומרי נפץ אשר בהם עשו שימוש מפעם לפעם בעת מבצעים שביצעו חברי היישוב לשם הגנת היישוב והארץ. לאחר כמחצית השנה מאז הקימו את הסליק, נער מבני היישוב נכנס לתא השירותים וככל הנראה עלה על מיקומו של הסליק. אנשי הסליק אשר הטמינו במקום את כלי הנשק, חששו שגילויו של הסליק על ידי אותו נער יגרום לחשיפתו בקרב בני היישוב ואף מעבר והחליטו שלא לקחת סיכון ולנטוש את המסתור. כלי הנשק, התחמושת וחומרי הנפץ שאוכסנו בסליק הועברו לאחר זמן קצר מהמקום והסליק ננטש למשך השנים הבאות. באמצע שנות השמונים החליטו חברי המושב לבצע שיפוץ נרחב במבנה בית העם אשר שימש אותם לשנים כמקום מרכזי להתקהלות וריכוז התושבים. במהלך השיפוץ בוצעו שינויים רבים בבית העם, קירות נהרסו, חדרים הורחבו ושטחו התפתח בכמה מונים. בעת השיפוץ, הוחלט להרוס את חדר השירותים שהיה במבנה, בעת הריסתו נחשף הסליק והוצא מן האדמה. לאחר עשרות שנים שהיה טמון באדמת היישוב, הוצאה הקוביה בשלמותה והועברה ליער עזריקם, שם הושלכה עם יתר ההריסות של המבנה.

בשנת 2016 בעזרת וביוזמת כמה מחברי הכפר בשיתוף עם הקרן קק"ל, הוחזר הסליק אל שטח המושב לאחר שנים רבות שהיה ביער עזריקם הסמוך.

גלריית תמונותעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה