לד זפלין – הבדלי גרסאות

הוסרו 966 בתים ,  לפני חודש
ביולי [[1968]], הופיעה הלהקה בפעם האחרונה, אך בשל התחייבויות קודמות היא נדרשה לקיים עוד מספר הופעות ב[[סקנדינביה]]. המתופף ג'ים מקארתי והסולן קית' רלף, שעזבו את הלהקה, העניקו את זכויות השימוש בשם הלהקה לפייג' ולבסיסט כריס דר'ה, שהחלו בחיפוש אחר חברי להקה חדשים. פייג' פנה ראשית אל טרי ריד, על מנת שימלא את תפקיד הסולן, אך הוא דחה את ההצעה ובמקום זאת המליץ על זמר צעיר אחר בשם [[רוברט פלאנט]]. פלאנט, שלבסוף קיבל את ההצעה, המליץ על המתופף [[ג'ון בונהם]], שאיתו ניגן יחד בעבר. לאחר שדר'ה נטש את ההרכב למען קריירה בצילום, נענה פייג' לבקשתו של [[ג'ון פול ג'ונס (מוזיקאי)|ג'ון פול ג'ונס]], עמו ניגן בעבר, להחליפו. בכך הושלם ההרכב החדש.
 
[[אוגוסט|באוגוסט]] 1968, ניגנו חברי הלהקה לראשונה באולפן חזרות ב[[לונדון]]. השיר הראשון אותו בחרה הלהקה לשיר היה "Train Kept A-Rollin", שיר בלוז קצבי אותו הכיר פייג' בתקופתו בלהקת ה-"[[יארדבירדס|Yardbirds]]" ואשר פתח את מרבית הופעותיה של הלהקה בשנותיה הראשונות.{{הערה|Andy Green, [https://www.rollingstone.com/music/music-news/flashback-led-zeppelins-final-concert-with-john-bonham-58148/ Flashback: Led Zeppelin’s Final Concert With John Bonham], rollingstone.com, July 4, 2014|כיוון=שמאל}}
 
כחודש לאחר מכן, החל סיבוב ההופעות של הלהקה ב[[סקנדינביה]], לו התחייבה עוד בטרם פירוקה של היארדבירדס. בטרם יצאה הלהקה ל[[סיבוב ההופעות]], השתתפו חברי הלהקה בהקלטת אלבומו של הזמר הבריטי פי ג'יי פרובי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה הלהקה באלבום סטודיו.
 
בנובמבר [[1970]], הוציאה [[חברת תקליטים|חברת]] [[אטלנטיק רקורדס]] את השיר "Immigrant Song" כ[[סינגל]] ללא הסכמת חברי הלהקה. התקליטון כלל את ה[[איי-סייד ובי-סייד|בי סייד]] היחיד שלהם, "Hey Hey What Can I Do".
על אף המדיניות הנוקשה של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים - כל שיר הוא חלק בלתי נפרד מאלבום - פיטר גראנט, המנהל, צינן את עמדתם הזועמת של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים, ובמהלך הקריירה של הלהקה הוצאו עשרה סינגלים.
 
=== הלהקה בשיאה (1975-1970) ===
=== השנים המאוחרות, מותו של בונהאם והתפרקות הלהקה (1980-1975) ===
==== Presence ====
לאחר תום מסע ההופעות שלהם בהיכל ארל'ס קורט, לקחה הלהקה פסק זמן מהופעות. באוגוסט [[1975]], רוברט פלאנט ואשתו מורין היו מעורבים ב[[תאונת דרכים]] קשה במהלך חופשה ב[[רודוס]] שב[[יוון]]. רוברט סבל מ[[נקע בקרסול]] ומורין סבלה מפציעות חמורות ועירוי דם הציל את חייה. מאחר שנמנע מהם לצאת למסע הופעות, חזרה הלהקה אללאולפני האולפניםהההקלטות כדיוהחלו להקליטלעבוד אתעל אלבומהאלבומם השביעי, "[[Presence]]", ב[[מינכן]] שב[[גרמניה]]. האלבום יצאשיצא במרץ [[1976]] ושוב, הציג השינויים בכיוון המוזיקלי של הלהקה, שחזרה למקורות ה[[בלוז]] שאפיינו אותה בתחילת דרכה. האלבום כולל כמה מהשירים ה"כבדים" ביותר של הלהקה, ביניהם "Achilles' Last Stand" ו-"Nobody's Fault But Mine". לאורך כל ההקלטות ישב פלאנט ב[[כיסא גלגלים]] עקב פציעתו. הוא סיפר שמצב רוחו השתפר בעקבות מברק איחולי [[החלמה]] שקיבל מ[[אלביס פרסלי]], אחד ממקורות ההשראה של ההרכב.
 
על אף שהאלבום הגיעשהגיע למעמד של [[אלבום פלטינה]], הוא זכה האלבום לתגובות מעורבות בקרב המעריצים והמבקרים. בעוד שרבים העריכו את הסגנון המשוחרר באלבום, אחרים השמיצו אותו בטענה שהוא מרושל ומבקרים מסוימים טענו שאופיים המוגזם של חברי הלהקה "החזיר להם" בצורת אלבום בינוני ומטה. נטען גם כי הקלטות האלבום החלו במקביל להתמכרותו של ג'ימי פייג' ל[[הרואין]], דבר שפגע בהופעות של הלהקה בהמשך, טענה שפייג' הכחיש.
 
על אף הביקורות הקשות, ג'ימיטען פייג' טען שהאלבום הוא האהוב עליו מכל אלבומי הלהקה וכןוכי "Achilles' Last Stand" הוא השירשירו האהוב עליו. רוברט פלאנט הצהיר אף הוא שהאלבום הוא בעל הסאונד הכי "זפליני" שיש, יותר מכל שאראלבומים האלבומים שלהםהלהקה.
 
==== סרט ההופעה "The Song Remains The Same" ====